פרידמן, מיכאל (מירל)

מיכאל (מירל), בן לאה-ליזה וראובן, נולד ביום כ"ג באדר תשי"ג (10.3.1953) בעיר בוטושאן ברומניה, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשכ"ד (1965), כשהיה בן אחת-עשרה ומחצה. בתחילה נשלחה המשפחה לגור בשיכון לעולים חדשים בקרית-שמונה, שם עשתה כשבעה חודשים, ומצבה הכלכלי החמיר והלך. משם עברה לנתניה, ובמשך כשנה נאבק האב למצוא מקום עבודה שיפרנס את משפחתו בכבוד. משם עברה המשפחה לתל-אביב, ועשתה בה שנה שלמה, שלא הייתה קלה אף היא. בכפר-סבא, שמה עברו מתל-אביב, סיים מיכאל את לימודיו בבית-הספר היסודי "גורדון". מירל, כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו וידידיו, היה בן אוהב למשפחתו. תמיד ניסה לעזור להוריו להיקלט בסביבתם החדשה, שהתחלפה לעתים תכופות כל-כך, למרות שלו עצמו היה קשה ביותר להסתגל לבתי-הספר השונים, לחברת-התלמידים החדשה, ולדרישות השונות כל-כך מאלו, שהיה רגיל להן לפני עלותו ארצה. במיוחד קשה הייתה עליו ההשתלבות, בגלל לימוד השפה העברית, שלא היה רגיל בה. לכן, כשעמד להמשיך את לימודיו התיכוניים בבית-הספר "אונים" בכפר-סבא, החליט ללכת למגמה מקצועית וללמוד מסגרות בבית-הספר "אורט". במגמה זו היה חשוב כישרון המעשה יותר מכישרון הניסוח המילולי. מירל עמד בבחינות בהצלחה ואף החל לעבוד בתל-השומר. אולם אחרי זמן-מה הפסיק את עבודתו, כדי להתכונן לגיוס לצה"ל. הוא הכיר נערים אחדים, שעמדו להתגייס אף הם, וקרבתם זה אל זה באה לידי ביטוי בטיולים שערכו יחדיו ובביקורים הדדיים זה בביתו של זה. מירל היה נער בודד למדי עקב היותו ילד יחיד, ללא אחים ואחיות, שעבר מארץ לארץ ומעיר לעיר. בגלל המעבר מבית-ספר לבית-ספר לא הצליח לקשור קשרים והכרויות, שהחזיקו מעמד לאורך ימים. גם החברים החדשים, שהכיר בעבודתו, היו ידידים לתקופה קצרה, עד שגויסו כולם ליחידות שונות בצה"ל ונתפזרו. מיכאל גויס לצה"ל בסוף יולי 1971. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לחבלנים הוצב לשרת בתפקיד של חבלן ביחידת נח"ל מוצנח. יחידתו שירתה בהיאחזות הנח"ל "ארגמן" במסגרת השל"ת, ותפקידו של מירל היה נהיגת אחד הטרקטורים של ההיאחזות, כחלק מן העבודות החקלאיות השגרתיות במקום. לראשונה בחייו מצא מירל את עצמו בחברת ילידי-הארץ, ב"גב אחד", בעמידה מול אתגר אחד, וכדברי מפקדו במקום: "כרע לרעיון ההגשמה החלוצית של היאחזות בארץ". החברים החדשים היו הפעם יציבים יותר. יחדיו עברו תקופה שבה גרו ועבדו בצוותא, בילו וחגגו בצוותא, וניהלו שיחות בינם לבין עצמם. כל איש בהם ידע את מקומו בנקודה הקטנה והמבודדת יחסית, ומירל התחבב על חבריו והצטיין באחריותו ובמסירותו בביצוע כל אשר הוטל עליו. בחופשות נהג לבוא לבית הוריו, לשבת עמם, ולספר להם על הקורות אותו במקום מגוריו החדש. מירל התכתב אתם לעתים תכופות, כדי למנוע מהם הרגשת בדידות בהיעדרו מהבית. מתוך צניעות לא התפאר בהישגיו, וגם לא סיפר להם על קשייו. הוא השתדל תמיד לשמח את לבם בסיפורים על דברים משמחים, והזמין אותם לבקר אצלו להנאתם. ביום כ"ז בשבט תשל"ד (19.2.1974) נפל מיכאל בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בכפר-סבא. השאיר אחריו הורים.