בן טוני ויונה. נולד ביום ט' באלול תשל"ו (3.9.1976) בקיבוץ בארות יצחק. כשהיה בן שמונה חודשים עברה המשפחה לגור במושב השיתופי ניר עציון, שם נולדו אחותו מליסה ואחיו שי. מגן החל את לימודיו בבית-הספר הממלכתי-דתי בניר עציון. בהיותו בן שמונה נסעה המשפחה לאטלנטה שבארצות-הברית ומגן המשיך שם את לימודיו. מששבו לארץ, סיים את לימודיו היסודיים בניר עציון ולמד בבית-הספר התיכון בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים. מגן גדל בקבוצת 'מצדה' במושב, חבר מרכזי, אהוב ובעל חוש הומור, וקשור מאוד לחבריו מילדות. מספר אביו: "לכל אורך חייו בלטה אצלו העקשנות, הרוח העצמאית, ולא פעם המרדנות. לא תמיד הבנו אותו, לא פעם לא הצלחנו להבין לרחשי לבו, אבל תמיד ידענו שיש בו משהו מיוחד וחיוני שעוד יבוא ויתפרץ… החברות והמסירות שלו לחבריו, היתה לו לעזר רב בשירותו הצבאי. היתה לו יכולת נהדרת להתקשר לאנשים, ילדים, צעירים ומבוגרים. הוא היה בעל כשרון כתיבה ספרותית מעולה, ויכולת תיאור אנשים ומצבים שריתקה אותנו… היתה בו אמונה דתית עמוקה, שלא תמיד התבטאה בצורה חיצונית, אבל ליוותה אותו בכל מעשיו, במיוחד בתקופה האחרונה." בשהותו בארצות-הברית רכש אהבה גדולה לספורט, ובעיקר לכדורסל. תחילה שיחק בקבוצת הנערים של 'הפועל חיפה', ואחר-כך בקבוצה שהוקמה בחוף הכרמל ובקבוצת הכדורסל של ניר עציון. בכל הקבוצות היה שחקן בולט, מעמודי התווך. מגן לא היה תלמיד משקיען בלימודים, הכל הלך לו כל כך בקלות. את כל מרצו וכוחו השקיע בספורט. הוא היה סוער מאוד כששיחק, מעולם לא אהב להפסיד, הרצון לנצח היה טבוע בו כל כך חזק שמעולם לא ויתר, "אפילו לא לשופטים". בשנת 1993 נסע מגן עם כיתתו לסיור במחנות ההשמדה בפולין ובצ'כיה. אז התגלו רצינותו ועמקות המחשבה שלו, כאשר הקדיש זמן רב לקריאה וללימוד השואה. באותו זמן, כמה חדשים לפני גיוסו, קיבל הודעה מהצבא שנקבע לו פרופיל נמוך ולא יוכל לשרת ביחידה קרבית. ההודעה גרמה לו הלם מוחלט, ומגן יצא למלחמה ברשויות כדי להעלות פרופיל ולהגיע ליחידה קרבית. בחודש פברואר 1996 התגייס מגן לצה"ל, עם פרופיל נמוך, ושירת כנגד תחזוקה. כל אותו זמן המשיך לכתוב מכתבים לכל הגורמים ולכל הוועדות, עד שאחרי כשנתיים בצה"ל הודיעו לו על העלאת הפרופיל שלו. אולם, מכיוון שרוב שירות החובה כבר היה מאחוריו, סירבו להעבירו ליחידה קרבית. מגן לא ויתר, כתב לרמטכ"ל, הסכים לשרת שנה רביעית – והועבר לשמחתו הרבה לטירונות בצנחנים. כך, אחרי יותר משנתיים בצה"ל, החל מגן את דרכו בצבא מההתחלה. במכתב לחבריו תיאר בקצרה את דרכו: "אני הייתי האחרון לבצע שינוי קיצוני. בגיל 21 וחצי עזבתי לאחר שנתיים כג'ובניק את הבסיס ליד הבית, והצטרפתי ליחידת הצנחנים." ובמכתב לאחותו פירט: "היתה מטרה מלכתחילה בכל העניין הזה שלי – השגעון! לעזוב את הכל, ולעשות משהו אחר, משהו שונה – משהו שישנה! ומליסה – אני מאושר. אני אדם חדש… כאן אני מי שרציתי להיות, מי שחלמתי שיום אחד אהיה. אדם ללא פחדים וללא מורא. עושה את שהאינסטינקטים שלו מורים לו. האירוניה – אדם סוף-סוף חופשי במערכת נטולת חופש." בחודש ספטמבר 1998 סיים קורס צניחה, וקיבל את הכומתה האדומה בטקס בגבעת התחמושת. מיד אחר-כך נשלחה יחידתו לשרת בלבנון. כדי להיות לוחם מן המניין ולא לקבל יחס מועדף, העדיף מגן להסתיר את דרגת הסמל שלו. בכל זאת זכה מחבריו לפלוגה לכינוי 'סבא'. ארז חברו לפלוגה סיפר: "אהבנו אותו נורא. מגן היה חייל מאוד מקצועי, חברה'מן, תורם לפלוגה ובעיקר לחברים סביבו… אהב לתת עצות – לא תמיד היינו חכמים לקבל אותן…" ביום ט"ו בתשרי תשנ"ט (5.10.1998) נפל מגן בקרב בלבנון. כשעברה שיירה צבאית בשעת צהריים בסמוך לעיירה חצבייה בגזרה המזרחית של דרום לבנון, הופעלו נגדה שני מטעני צד. בפיצוץ נפגעו הנוסעים באחד הג'יפים, מגן וסמ"ר זוהר דורון נהרגו וחיילים נוספים נפצעו. בן עשרים-ושתיים היה מגן בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בניר עציון. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמ"ר. מגן הספיק לשרת רק כשבוע ימים בלבנון, אך בלט ביכולתו, כפי שספד לו מפקדו ירון: "הכריזמטיות שהיתה בך והיכולת לסחוף אנשים, באה לידי ביטוי במשימות הרבות שקיבלת מידי מפקדיך… היתה לך המון מוטיבציה, ולעולם לא פסקת מלהיות מוביל. תמיד מחייך, תמיד מוכן להתנדב… מגן, הצלחת לעבור את הטירונות והאימון המתקדם בהצטיינות וללא כל בעיות, והגעת סוף-סוף ללבנון. החלום שלך, להיות לוחם שמשרת בלבנון, התגשם. השתתפת בהגנה על גבול הצפון, ובהגנה זו גם נפלת." עלון 'בניר' מס' 44, העלון של מושב ניר עציון, מוקדש ברובו לדברי בני משפחה, חברים למושב ולצבא על מגן. רב המושב, רונן לוביץ, כתב: "קראו לך מגן, וכך בדיוק מצאת את מותך, כשאתה מגן על שיירה בתוככי לבנון בפעילות מבצעית. קראו לך מגן, אבל אם נשתמש בלשון עולם הספורט שכה אהבת וכה הצטיינת בו, אתה אהבת גם את ההתקפה, לא רק את ההגנה. לא רק בכדורסל, גם בחיים בכלל היית יוזם ופעיל, האדישות והפאסיביות לא היו מנת חלקך, לא נהגת לשקוט על השמרים, אהבת תמיד לרוץ קדימה. התכונה הזו שלך באה לידי ביטוי בולט כל כך בצבא. אתה היית לכולנו סמל של מוטיבציה, עמוד האש ההולך לפני המחנה ומגלם באישיותו את המושג – רוח לחימה."
