פרידמן, יצחק

יצחק, בן גיטל-דבורה וישראל-יוסף, נולד ביום כ"ב בשבט תרפ"ז (25.1.1927) בפולין, בעיר ולאדא. למד בבית ספר "תרבות" בעירו. חונך באווירה ציונית בבית הוריו, שהשתוקקו כל הימים לעלות לארץ ישראל אך הדבר לא נסתייע בידם. בפולין חיו ערב מלחמת העולם השנייה כשלושה ורבע מיליון יהודים בקהילות גדולות ומבוססות. עוד לפני המלחמה פרחה האנטישמיות במדינה, ומצב היהודים הורע כל הזמן. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה כשגרמניה פתחה בכיבוש פולין. מיד לאחר הכיבוש רוכזו יהודי המדינה בגטאות, בהמשך נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. עד תום המלחמה נרצחו כשלושה מיליון מיהודי פולין. כל בני משפחתו של יצחק נשלחו על ידי הנאצים למחנה השמדה ונרצחו. רק הוא הצליח לברוח, ובשנת 1943 הצטרף לפרטיזנים ביערות. מאז השתתף ככל יכולתו בפעולות הפרטיזנים נגד האויב הנאצי. כשהדפו הרוסים ב-1944 את הגרמנים, נשלח יצחק עם עוד כמה בחורים לעיר מוהילב שברוסיה הלבנה, שם עבר אימונים כדי לשרת בבולשת המדינה. בעת שהותו שם נזכר בשאיפות הוריו ובדברי סבו, ר' פייבל לדרמן, שאל להם ליהודים להתמסר לשירות מגמות זרות אלא לשחרור מולדתם ההיסטורית. יצחק החליט לברוח, וביקש ממפקדיו חופשה כדי לנסוע לעיר הולדתו ולראות אולי נשאר בחיים מישהו ממשפחתו, אף כי ידע שלא שרד מהם איש. בהגיעו לפולין יצא ב"נתיב הבריחה" לאיטליה. "הבריחה" הייתה תנועת הגירת ההמונים אחרי מלחמת העולם השנייה, ושמו של הארגון שניווט את זרם היוצאים. במסגרת "הבריחה" עזבו את מקום מושבם כ-250,000 ניצולי שואה, בעיקר ממזרח אירופה, ונעו למחנות העקורים בארצות המערב (גרמניה, אוסטריה ואיטליה), משם ביקשו להגיע לנמלי יציאה מהם יוכלו להפליג לארץ ישראל. תנועת הבריחה החלה באופן ספונטני, אך קיבלה צורה מאורגנת ומתוכננת כאשר "המוסד לעלייה ב'" של ה"הגנה" טיפל בהשגת ספינות, בציודן ובהעלאת המעפילים לארץ. יצחק הגיע לאיטליה והעפיל מנמל בארי. הגיע ארצה ב-1946, וזמן קצר אחר כך התיישב בחיפה והחל לעבוד בבית חרושת לטקסטיל. עם בואו התאכסן יצחק לזמן מה ב"מצודת זאב" בתל אביב והצטרף למחתרת האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי). בהמשך סיים קורס מ"כים. הכינוי המחתרתי שלו היה "המפקד צדקיהו". במסגרת המחתרת השתתף בפעולות רבות נגד הבריטים ואחר כך נגד הערבים באזור הצפון, בז למוות ולסכנות ונודע בעוז רוחו. באפריל 1948 נודע לאצ"ל כי רכבת בריטית עמוסה בתחמושת עתידה לצאת מחיפה, והארגון נערך לסכל את האפשרות שהנשק יימסר לערבים. ביום ח' בניסן תש"ח (17.4.1948) יצא כוח שמנה עשרות לוחמים מבסיס האצ"ל בשוני. לכוח נלוו סבלים וכארבעים משאיות. הכוח פוצץ את המסילה והניח מארב לרכבת בסמוך לפרדס חנה. הרכבת שהגיעה נעצרה, ולוחמי האצ"ל הסתערו עליה. כוח אבטחה בריטי שישב בשני קרונות משוריינים פתח באש כבדה על הלוחמים, ממנה נהרגו שלושה אנשי אצ"ל וביניהם יצחק. לוחמי האצ"ל המשיכו להמטיר אש על הרכבת, תוך שהם קוראים לחיילים הבריטים להיכנע. משנכנעו הבריטים והאש פסקה הסתערו לוחמי האצ"ל על הרכבת והוציאו ממנה עשרות טונות של תחמושת יקרה, שכללה פגזים לתותחים ופצצות למרגמות כבדות. חלק מהתחמושת שימש בהמשך את לוחמי האצ"ל בקרב על יפו ויתרתה נמסרה לצה"ל, אשר עשה בה שימוש רב במלחמת העצמאות. יצחק היה בן עשרים ואחת בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.