יואל, בן חיה ויעקב, נולד ביום ט"ו באדר ב' תשי"ד (19.3.1954) בתל-אביב. משחר ילדותו חונך על ברכי התורה והיהדות, למד בבית-הספר היסודי-דתי "מוריה", וכשהיה בן שלוש-עשרה אף התפלל כש"צ. הוא אהב מאוד לקרוא בתורה והיה בקי בה ביסודיות רבה. את לימודיו התיכוניים השלים בבית-הספר התיכון-דתי "צייטלין", והצטיין שם כתלמיד חרוץ ומוכשר. בשעות הפנאי למד בקורס לגרפיקה שימושית באוניברסיטה העממית, וכן היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא". יואל אהב מאוד את משפחתו, ובמיוחד היה קשור לאחותו הקטנה, אם כי גם להוריו העניק תשומת-לב רבה. הוא אהב את בית-הספר, אהב ללמוד והרבה לקרוא, ולפי עדות הוריו "מאז שנולד היה שמח ומאושר, וחיוך טוב היה נסוך על פניו תמיד". סיפר עליו אביו: "יואל נולד בשושן פורים, ואולי שמחת החג היא שנתנה את אותותיה בו; מאז קטנותו ובמשך כל שנותיו היה תמיד מאושר ומרוצה. לאחותו הקטנה דאג כמו אב לבתו, כך גם נהג בשאר בני המשפחה. הוא היה עירני ומעורר את סביבתו, אולי משום כך דבקו בו הבריות – צעירים ומבוגרים כאחד". סיפרו עליו חבריו: "הכנסת האורחים אפיינה מאוד את יואל ואת משפחתו. אם רצו חברים ללמוד יחד, או להתאסף יחד, ידעו תמיד שהכתובת היא אצלו. אפיינו את יואל גם הבדיחות. לכל אירוע הייתה לו בדיחה או אמרת-כנף. תמיד היה במצב רוח טוב. הוא אהב מאוד לקרוא בתורה, ובכל הזדמנות כשהיה דרוש בעל-קורא, התנדב לכך. גם החזן של הכיתה היה, הוא שארגן את תפילת המנחה בכיתה. כיבוד אב ואם אפיינו אותו עד גיל מאוחר. בניגוד לחבריו המתבגרים, אצלו מה שההורים אמרו היה קדוש. בכיתה היה חבר בוועדת הקישוט ודאג שהחדר ייראה יפה. במלאכה ובציור היו לו העבודות היפות ביותר, וגם השתתף בתערוכה שנערכה על-ידי בית-הספר "מוריה". בכלל יואל היה שומר מצוות. הוא היה היחיד בינינו ששמר על קריאת שמע בכל יום". יואל גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1972 והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו עבר קורס למקצועות הטנק, קורס נהגי טנקים וקורס מפקדי טנקים. כל זמן שירותו שמר בקפדנות על מצוות התורה, וכדרכו – גם בצבא, על אף האימונים המפרכים, היה תמיד מאושר ושבע רצון. סיפרו עליו חבריו ליחידה: "יואל ממש התנדב לשריון. תמיד העריץ את בן-דודו, השיריונר, ורצה להיות כמוהו. זאת הייתה אחת הסיבות שכל-כך רצה להצטרף לשריון". במלחמה נהרגו שניהם – תחילה בן-הדוד מאיר גליקמן, ואחר כך יואל. הוא היה אולי השריונאי היחיד שתמיד היה מרוצה מהחיל, למרות העבודה הקשה והאפורה. הוא אהב מאוד לפרק מכשירים, מתוך התעניינות. פעם, כשהייתה כוננות והוא היה נהג, ישב בצריח והתחיל לפרק את הכלים שם "כדי ללמוד", כמו שאמר. גם בצבא התגלו תכונותיו החברותיות האופייניות. לא רק טנקיסט היה, אלא "סמל הדת" של החבר'ה, שארגן בכל הזדמנות תפילה במניין, קריאה בתורה וכדומה. בערבים היה נכנס לחדר האוכל ומכין סנדויצ'ים לחבר'ה "שיהיה מה לאכול בלילה". מלחמת יום-הכיפורים מצאה אותו ואת יחידתו בחזית הדרום. לאחר קרבות הבלימה של הימים הראשונים, הוא היה אחד היחידים מפלוגתו שיצאו שלמים. ב-14 באוקטובר נלחם כל היום והחליף טנקים. כשנפגע הטנק שלו לקה בהלם. מכיוון שהיה הנהג של הטנק, נשאר שם לבדו, כי שאר אנשי הצוות ברחו. לאחר שהיה מוקף חיילים מצרים במשך חצי יום, התעורר, עלה לצריח והתחיל לדבר בקשר. קצין אחד כיוון אותו לפי השמש אל מקום הימצאה של היחידה, ואמנם הצליח להיחלץ עם הטנק. כשהגיע שמה נדהם המט"ק שלו – הוא לא האמין שניצל. שוב ארגנו לו צוות חדש. ביום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973), התארגנה היחידה לצליחת התעלה. בפריצה לתוך "החווה הסינית" נפגע הטנק שלו ויואל נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "יואל היה חייל מסור וחבר מצוין. הוא היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק". כתב מפקדו: "כל תקופת שירותו אתנו, היכרנו ביושרו של יואל ובאהבת הזולת הטבועה בו. במהלך הקרבות החליף יואל מספר טנקים שנפגעו, ותמיד שב אל הקו הראשון – אל שורת הלוחמים הראשונה. יואל דבק בתפקידו תוך גילוי אומץ-לב והכרה בשליחות שמילא". לזכרו ולזכר חברו לכיתה, יצחק סעדיה, הוצאה לאור חוברת ובה מדברי חברים על דמותם.
