פרידמן, גל

בנם של אורה ודוד. נולד ביום י"ט בתמוז תשל"ה (28.6.1975) בחיפה. אח לשמואל וליאת. גל היה בן ונכד בכור, וכל חייו התגורר בחיפה. ילד מיוחד מאוד, שכבר בגיל שלוש שיחק במחשבון ולמד את כל לוח הכפל, אהב לבנות בלגו, ונהנה ממשחקי חשיבה. גל למד במעון ויצ"ו בבית החולים רמב"ם, מעון שאליו נרשמו בעיקר ילדי רופאים ואחיות. מובן שבהגיעו לכיתה א' ידע חיבור, חיסור וכפל. בהיותו בן ארבע נולד אחיו שמואל, וכשהיה בן שתים-עשרה נולדה אחותו ליאת. גל היה ילד סקרן עם חיוך ביישני, מושא גאווה לכל המשפחה. ילד של בית, חום ושמחה, שרוצה להיות מוקף תמיד בהרבה אהבה. בילדותו צחק והצחיק את הדודים והדודות, ולבנות הדודים קצת הציק. כנער נהג להזמין אותם לאכול ביחד, לשחק שש-בש, שיתף את כולם בתשחץ וניהל שיחות נפש בראייה בוגרת ועמוקה. הוא למד בבית הספר היסודי "עין הים" בשער העלייה. גל היה שאפתן, סימן מטרה והגיע אליה במהרה. הוא רצה להיות ראשון בכול, ורכש את המותגים החדישים ואת הגאדג'טים המתקדמים ביותר. בגיל שתים-עשרה, בתקופה שבה ברשות מעטים היה מחשב ביתי, קנו לו הוריו מחשב לבקשתו. המחשבים הראשונים היו קשים לתפעול ודרשו קריאת ספרי לימוד על התוכנה. תוך פחות משנה למד גל את הכתוב בספרים, הבין כל מה שאפשר היה לגלות על המחשב וכבר השתעמם ממנו. ליום ההולדת הבא הוא קיבל מחשב חדש ומתקדם יותר. לקראת בר המצווה ביקש לנסוע לטיול בחו"ל והוריו לקחו אותו ללונדון. במוזיאון השעווה הצטלם גל עם דמותו של סילבסטר סטלון, השחקן הנערץ עליו. הוא צפה בכל סרטיו ואסף כתבות שהתפרסמו בעיתונים. בתיכון למד ב"עירוני א"' בכיתת מדעים. בשעות הפנאי היה ביתו מלא חברים וחברות. גל עסק בתחביבים רבים, מפני שכל פעם שאף להתפתח ולהצליח במשהו אחר, עד שהרגיש שמיצה אותו ועבר לעסוק בדבר הבא. הוא אהב לאתגר את עצמו: השתתף בחוג טניס, שיחק כדורסל וכדורגל, למד אִגרוּף ופתר את הקובייה ההונגרית ללא שום בעיות. מאז שמצא בלונדון חנות של קסמים וטריקים ורכש שם אביזרים שונים, קרא ספרים בנושא והציג קסמים לחבריו. הוא גם אהב מאוד לשחק באולינג (כדורת) עם קבוצה קבועה של חברים, והקדיש לכך את ימי חמישי בערב. בהמשך ערבים אלה נהגו לצפות במשחקי הכדורסל של "מכבי תל אביב". גל גם אהב מאוד מוזיקה, ניגן בתופים והקים להקה. את חזרות הלהקה היו עורכים, בין היתר, בביתו שבקומה השלוש-עשרה, בחדרו האטום. כאשר עבר לגור בכרמל והרעש הפריע לשכנים, קנו לו חבריו במתנה מערכת חשמלית כדי שימשיך להתאמן בתיפוף. הייתה לו מערכת שמע משוכללת ותקליטורים רבים. מעולם לא הסכים לתקליטורים צרובים, ותמיד קנה מקוריים. הוא האזין לפיל קולינס, ללהקות "ג'נסיס" ו"גרגוריאן" לצד מוזיקה קלאסית. הוא נהג להגביר את המוזיקה בחדרו ולנגן איתה. בכל פעם שמישהו נגע בחפציו האישיים בחדר, במערכת המשוכללת שלו ובתקליטורים, גל הבחין בכך מיד וכעס. לפעמים תופפה ליאת אחותו בתופים שבחדרו או נגעה בדברים מעניינים אחרים, והוא זיהה זאת ונזף בה. תחביב נוסף שלו היו סרטי אימה, ביניהם הסדרה "תיקים באפלה". הספר האחרון שלא סיים לקרוא היה הספר "זה", אחד מגדולי ספרי האימה של סטיבן קינג. גל אהב לשחק עם סבו שש-בש וניסה לנצחו, אך מעולם לא הצליח. הוא שיחק שש-בש גם באינטרנט, עם אנשים מכל העולם. עם חברו הטוב שמואל קאופמן הגיע למקום הראשון בטורניר של משחקי שש-בש. "גל היה נורא עקשן. כשהיה נתפס במשהו כלום לא היה יכול להזיזו מזה," סיפר שמואל חברו, "גל היה מאוד תחרותי, ותמיד שיחקנו כדי לנצח. בארבע בבוקר פרשתי לישון וחשבתי שגם גל ילך לישון. אחרי חמש שעות, כשהתעוררתי, ראיתי שהוא עדיין משחק… עד שינצח. הוא תמיד שאף להיות מספר אחת בכל דבר". עם טל סודרי חברו נהג גל להתייעץ ולייעץ, להחליף חוויות, הם היו שותפים לסודות, בילו בים וטיילו עם חברים אחרים בכל פינה בארץ. כמעט כל סוף שבוע ניסה גל לארגן את כולם ליעד מועדף אחר. "והכי חשוב," מדגיש טל, "צחקנו הרבה… למדנו ביחד כמעט לכל הבגרויות, וזה היה כל כך כיף ללמוד ביחד, שלא הרגשנו איך הזמן עובר. ביום למדנו ובערב היינו יוצאים ומבלים… עם גל לא היה רגע משעמם, כל הזמן היה חייב להיות מעניין בסביבתו – אם זה בדיחות עד אינסוף או רעיון מבריק למעשי קונדס… אומן הוויכוחים, זה בכלל לא היה משנה לו איזה צד הוא תפס בוויכוח. תמיד היו לו טיעונים משכנעים לשני הכיוונים, ובסוף הוא גם תמיד יצא זה שצודק". עוד אמר טל: "הוא היה ראשון בכול, נכד ראשון, בן ראשון, למד בכיתת המדעים הראשונה בארץ, הראשון מבין החברים שהיה לו רישיון נהיגה וגם הראשון לעזור, לדאוג ולחשוב על כולם בעת צרה". גל אהב תשומת לב ותמיד שאף להיות מוקף באנשים. הוא לא ויתר על שום חגיגה, בין אם זה יום ההולדת שלו, סיום קורס או קבלת דרגה. הוא היה מצחיקן, תמיד עשה פרצופים למצלמה, ומעשי הקונדס המבהילים שלו היו עניין שבשגרה במשפחה. כשנסע ללונדון עם הוריו נעלם לפתע, ואימו המובהלת חיפשה אותו בכל מקום. לבסוף הניחה שהילד הפיקח יידע לחזור למלון. היא חזרה למלון, אך התברר שגל עקב אחריה כל הדרך. דאגותיה הצחיקו אותו מאוד, אבל פחות את אימו. בטלפון הנייד הראשון שלו הוא הקליט הודעה למשיבון בזו הלשון: "מי זה?… אני עסוק", וניתק. אימו התקשרה, שמעה את קולו ולא הבינה שזו הודעה מוקלטת. כשהתברר לו שהיא נעלבה, כלומר שהצליח "לעבוד עליה", צחק גל. כחלק ממעשי הקונדס שלו בבית, נהג לקחת לליאת מהצלחת את מה שהכי אהבה בשעה שלא הבחינה בכך. למשל את החלמון של הביצה. ליאת בכתה והוא… צחק כמובן. אך לא רק בני המשפחה היו "קורבנותיו" של גל. בישיבות הקצינים נקבע שהמפריע קונה עוגיות לישיבה הבאה. גל נהג להצחיק את הקצינות בכוונה תחילה כדי שמפקדו יקנוס אותן בעוגיות, ולא הועילו ההסברים שלהן שגל הוא שגרם להן לצחוק. המשיכה של גל לאתגרים היא זו שהובילה אותו לרכיבה על אופנוע. הוא אף שאף לנסוע לחו"ל כדי ללמוד לנהוג במכוניות מרוץ "פורמולה 1" ולהשתתף בתחרויות. כשהוציא רישיון התנגדו אימו ואביו לאופנוע. האב, שהיה בעברו בוחן במשטרת התנועה, העדיף לקנות לבנו מכונית. הוא לקח את גל למגרש המכוניות והרשה לו לבחור. גל בחר ב.מ.וו שחורה, ובה נסע לבית הספר. ובכל זאת למד גל לרכוב גם על אופנוע ובמשך שנה חלק אותו עם אחיו. באותה שנה הם בילו זמן רב ביחד, שיחקו יחד כדורסל ושמואל הצטרף למשחקי הבאולינג. הם נהגו להתבדח בשאלה מי יקבל ראשון "פלאפל", גל כרב-סרן או שמואל כסמל ראשון. גל החליק כמה פעמים עם האופנוע ושמואל תיקן אותו. כמה חודשים לפני שנהרג חזר חבול וחבוש והבטיח לאימו לא לעלות יותר על האופנוע. עוד לפני גיוסו היה ברור לו שיהיה קצין. לאור אופיו הפיקודי, לא היה בכך כל ספק. כשגל התגייס לצבא, ב-2 בדצמבר 1993, הוא קיבל זימון לקורס טיס ועבר את שני שלבי המיון הראשונים. בשלב השלישי, שכלל ריאיון אצל הפסיכולוג, גילה שהוא שייך לקבוצה שמראש נקבע שאנשיה לא יעברו שלב זה. גל רגז על כך מאוד וכתב מכתב לרמטכ"ל. בעקבות התנסות זו הוא טיפח שאיפה לעבור קורס טיס אזרחי. לבסוף התגייס לנח"ל לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ושירת כמ"כ בחוות השומר. גל נהנה מאוד מתפקידו, אותו ביצע במסירות. דיבר על חייליו באהבה עם חבריו, וסיפר לאימו על האתגר שיש לו כמפקד לטירונים ועל הסיפוק הרב בתפקיד. באחד הלילות נפל גל לבור בחוות השומר, והנפילה פצעה את רגלו. עקב כך הפרופיל שלו ירד והוא נאלץ לוותר על יציאה לקורס קצינים קרביים, אך לא ויתר על מסלול הקצונה והגיע לחיל השלישות. את שירות הקבע הוא התחיל ב-2 בדצמבר 1996. כשסיים את ההשלמה החֵילית הוצב גל בפיקוד בצפת. בתפקידו השני הוצב בטירת הכרמל, שם שירת כקצין קישור בעוצבת אתגר. גל אהב מאוד את התפקיד, נהנה ממנו ועל כן האריך את שירותו פעם אחר פעם. תת-אלוף דן ביטון, מפקד היחידה, כתב למשפחת פרידמן: "גל החל את שירותו הצבאי בעוצבת 'אתגר' בחודש ינואר 1998 ושירת במשך כשנתיים וארבעה חודשים כקצין שלישות במפקדת האוגדה. בחייו האמין גל בצדקת הדרך וקידם רבות את הנושאים אשר עליהם הופקד. גל היה מלא מרץ ושמחת חיים והיווה דוגמה אישית לאחרים". אלוף-משנה ירון בארי כתב לזכרו: "הכרתי את גל כשהתייצב, הוא וחיוכו הנבוך, לתפקיד קצין קישור בעוצבת אתגר בבסיס הקישור ליד חיפה. גל ביקש תפקיד משמעותי והיה די נחוש בכוונתו להמשיך בשירות צבאי. גל שובץ לתפקיד הקשה ביותר שקיים באוגדה – קצין קישור של היחידות האוגדתיות. הקושי בתפקיד (שרבים נכשלו בו לפניו) הוא הצורך לעמוד מול הרבה מפקדים בכירים, הצורך לדרוש מחיילים שלא ביצעו תעסוקה שנים רבות, ובקיצור 'לעשות סדר' ביחידה המורכבת מיחידות משנה רבות… יחידה ששנים רבות לא נדרשה לסוג כזה של סדר וארגון. חששתי, לא הכרתי את גל והטלתי עליו משימה לא פשוטה. רבים המליצו לי לשבץ לתפקיד קצין או קצינה בעלי ניסיון. אבל נוכחותו של גל נסכה בי ביטחון וגל שובץ לתפקיד… גל נכנס לתפקיד בצורה מושלמת ותודות ליכולת הארגון והניהול שלו שבוצעה ברכות אך בנחישות, הוא הגיע מהר מאוד להישגים נכבדים, שכללו סדר וארגון ביחידות האוגדה, לצד קשר מצוין עם מפקדיהן. גל השכיל לרתום אותם לעשייה משותפת… והביא את היחידות האוגדתיות להישגים בתחום הארגון וההתייצבות לתעסוקות. כל זאת ביצע גל תוך שהוא בולט ברגישותו הרבה לאנשים… משרה עליהם אווירה חיובית ונעימה של עשייה. גל הפך במהרה לקצין מוביל שחנך קצינות קישור באוגדה…" אל"מ ירון בארי סיים את תפקידו והתחיל תפקיד חדש כקצין שלישות של אוגדה 91. הוא מצא שתחום הקישור מוזנח ודרוש קצין שיעמוד באתגר הגדול. הוא שוחח עם גל שנרתם מיד למשימה וסיים את מחויבותו לעוצבת אתגר. כך, במשך תקופה מסוימת מילא שני תפקידים במקביל: התפקיד בטירה וחפיפה לתפקיד החדש בעכו. בכל אחד מהמשרדים כמות העבודה הייתה עצומה וגל הצליח להשתלט על העניינים ולנהל את שניהם בו זמנית בהצלחה, בזכות יכולותיו המיוחדות. הוא היה ישר, אכפתי ותמיד חשב על הזולת לפני שחשב על עצמו. היו בו תמימות וביישנות לצד רגישות גדולה ונחישות בביצוע. הוא היה קצין חרוץ מאוד וקיבל קיצור פז"ם (פרק זמן מינימאלי) לדרגת סרן". לאחר מותו כתבו פְּקודיו אודליה, מיכל, עודד, נועה, לילך ודנה: "… אם תפקידו של המפקד משמעו ללמד את פקודיו כיצד לבצע את עבודתם ולפקד על עבודה זו, ואף לדאוג שיהיו מרוצים ממנה, הרי שגל העניק משמעות חדשה לתפקידו של מפקד, שכן בנוסף לכל אלו גל היווה אוזן קשבת, ומקור למתן עצות מחוכמת חייו. אדם דואג, אכפתי וחם במלוא מובן המילה, וחוש ההומור שלו והחיוך התמידי הוסיפו המון שמחה וחיים למשרד". אחד מחייליו סיפר שחזר בתשובה וזכה מגל ליחס של כבוד. גל הקציב לו זמן מדי בוקר להניח תפילין. יום לפני שנהרג הועלה גל לדרגת סרן בטקס יום העצמאות החמישים ושתיים למדינת ישראל, והמשפחה החליטה לערוך לכבודו ארוחה. הוריו חששו מהרכיבה על האופנוע אבל רכב המשפחה נגנב בסוף השבוע וגל נאלץ לרכוב על אופנועו לחזרות טקס יום הזיכרון בבסיס בראש פינה. גל היה אחד הקצינים שהיו אמורים להשתתף במשמר הכבוד בטקס יום הזיכרון. סבו של גל נהרג במלחמת השחרור וגל הקפיד לעלות לקברו בכל יום זיכרון. כך גם התכוון לעשות הפעם, לאחר הטקס בבסיס. אך כאשר הגיע לצומת רמה פגעה בו מכונית, שנַהָגָהּ לא נתן לגל זכות קדימה. סרן גל פרידמן נהרג במקום, מפגיעת הרכב. גל נפל בעת מילוי תפקידו ביום ג' באייר תש"ס (8.5.2000), בן עשרים וחמש היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. סבו נחום כתב: "גל יקירי, אהבתי אותך, אהבתי אותך מאוד, אהבתי את החיוך שלך, אהבתי את הוויכוח שלך. אהבתי את ההסבר שנתת לי על כל שאלה ושאלה". לאחר מותו קיבלה המשפחה מראש אגף כוח אדם אלוף יהודה (יודקה) שגב, תעודת הוקרה וכבוד לזכרו של גל: "גל ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו הייתה גדולה". לאחר מותו של גל סיפרו חבריו איך עזר להם. אחד מהם נמנע מנסיעה לחו"ל כי נאלץ לדאוג לאביו החולה. גל הציע לו להחליפו ובמשך עשרה ימים טיפל באב החולה מדי יום, לאחר עבודתו בצבא, דאג לו לאוכל, לתרופות, עזר לו בבית ואף הוציאוֹ לארוחה במסעדה. אנשי צוות חדר המחשב, עוצבת אתגר כתבו: "גל היה מפקד מקצועי, מעשי, שידע את חוקי הצבא על בוריים ופעל בצורה ישרה והוגנת". לאחר שנהרג ארגנו הוריו טורניר באולינג לזכרו. ליאת אחותו, שהייתה בת שלוש-עשרה כשנפל, החליטה להמשיך את דרכו, "… כי המשימה שלך נקטעה באיבָּהּ," הסבירה. ליאת שירתה כקצינת הקישור של אותם גדודים, באותם הבסיסים, עם חלק מהחיילים שהכירו את אחיה והעריכו אותו.