פרידמן, אברהם

אברהם, בן מרים ויחזקאל, נולד ביום י"ח בסיון תרצ"ט (5.6.1939) בתל-אביב ולמד בבית-הספר היסודי "נחלת גנים" ברמת-גן. אבי, כפי שכינוהו באהבה בני ביתו וידידיו 'לא הסתדר' מעולם עם סגנון החיים העירוני. מילדות היה חסר מנוחה והרבה להתלבט, גם בבית וגם בבית-הספר. אבל כל הקשיים שידע חלפו כלא היו, כשעבר בגיל חמש עשרה לקיבוץ שדה נחמיה בגליל העליון. כאן מצא מיד את מקומו ולראשונה בחייו הרגיש בנוח והיה שקט ושליו. כבר מהיום הראשון במשק, הרגיש עצמו "בבית" ולמד לאהוב את הקיבוץ, את החברים, את חיי הטבע ואת החקלאות. אברהם גויס לצה"ל לשירות החובה בצה"ל בסוף יולי 1956 והוצב בנח"ל כחבר גרעין. לאחר הטירונות השתלם בקורס למפעילי מקל"פים. גם בצבא ניכר בחיוכו השקט והמרגיע בכל מקום ובכל מצב. גם כאן לא שמעו אותו מתלונן ורוטן ותמיד מילא את המוטל עליו בדייקנות ובנאמנות. חברים לנשק זוכרים אותו כאדם שהיה מוכן תמיד להטות שכם בכל מקום שנדרשה בו עזרה. גם כשהיה עייף מאוד, לאחר יום אימונים מפרך, לא זנח ידידים ודאג לסייע להם בכל. מפקדו הישיר העריך אותו כלוחם מעולה וכאדם טוב לב וחברותי. את עבודתו מילא בדבקות ובמסירות הראויים לציון ונחשב חייל ללא דופי. כאשר שוחרר אברהם מהשירות הסדיר, חזר למשק. חמש עשרה שנים התמיד בעבודתו בענף הפלחה ורק כשלוש שנים לפני מותו החל עובד כנהג בבית חרושת. אבי היה עובד אדמה צנוע וחרוץ, שכוחו לא היה בדיבורים אלא במעשים. מעולם לא שמעו אותו מתלונן או תובע ודורש בנוסח "מגיע לי". תמיד מילא את חובותיו למשק בשמחה אמיתית, באהבה ובמסירות ללא גבול. החיים בקיבוץ שדה נחמיה סיפקו אותו כליל, והוא החליט שזהו המקום היחיד שהוא רוצה לבנות בו את ביתו ולבלות בו את כל חייו. הוא נשא לאישה את שולה, מבנות משק רביבים וברבות הימים נולדו להם שלוש בנות. אבי ראה במשפחתו את התגשמות כל חלומותיו. מסירותו לאשתו ולבנותיו לא ידעה גבול. כל חייו נחלקו בין שתי אהבותיו הגדולות: עבודת האדמה והמשפחה. הוא מצא סיפוק גדול בסריגת אפודות ושמלות לילדותיו במכונת הסריגה המשפחתית וראה בכך הצלחה גדולה. כל דבר שעשה למען משפחתו מילא אותו שמחה ותענוג. לפיכך אין פלא שבחר לו תחביבים שלא הרחיקו אותו מעל משפחתו – מקור אושרו. כחובב ספורט עקב בדריכות אחר כל אירועי הספורט בארץ ובעולם מעל גבי מסך הטלביזיה. כן אהב להשתתף בחידונים שנערכו על-ידי שירות השידור הבריטי – הבי.בי.סי. – בעריכתו של נסים קיוויתי ואף הרבה לכתוב אליו מכתבים לגבי התוכנית. אבי אהב במיוחד היסטוריה ובעיקר התעניין בהיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל המחודשת. בכוחות עצמו החל ללמוד היסטוריה של הארץ וגיאוגרפיה, והשלים את לימודיו העיוניים בטיולים רבים בכל רחבי הארץ. כל כמה שהרבה לטייל כך הרבה לאהוב את הארץ ולהכיר אותה ואת כל פינותיה. בזכות אופיו הנוח והשקט, עדינותו ואהבת האדם שלו, התחבב על כל חברי המשק. פשטות הליכותיו הותירה רושם עמוק באנשים שפגשו בו. עדות לחמימותו ולחביבותו אפשר למצוא במכתב של חבר קיבוץ הגושרים, שהכיר אותו תקופה קצרה בלבד. כך כתב נמרוד זכאי: "תוך זמן קצר ביותר למדתי לכבדו. כל כך תוסס ועליז, כל כך מוכן תמיד לעמוד בכל קושי, כשחיוך על שפתיו. 'נו טוב! אני הולך' היה אומר וקם לעשות את המוטל עליו. אם הייתי בוחר לי ידיד, זה האדם שבו הייתי בוחר – עוזר, תומך ומחייך בקלות. בקיצור – אדם!". במלחמת יום-הכיפורים השתתף אבי כמקלען בקרבות הבלימה ובקרבות ההתשה, שבאו בעיקבותיהם, ברמה הסורית. ביום ח' בטבת תשל"ד (2.1.1974) נהרג אבי מפגיעה ישירה של פגז בשוחה שמצא בה מחסה בתל-פארס. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ שדה נחמיה. השאיר אחריו אישה, שלוש בנות והורים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "הוא היה חייל מצוין וחבר נאמן. כל מי שהכירו אהבו".