בן ואסי וציון. נולד ביום א' באב תשי"ג (13.7.1953), במושב יציץ, בן יחיד בין ארבע אחיות. חיים החל את לימודיו בבית-הספר היסודי במושב והמשיך בבית-הספר התיכון "מרכז מורים מוסמכים" ברחובות ובפנימיית "מוסד עלייה" בפתח תקווה. משפחתו מתארת אותו כאדם אוהב, דואג, אוזן קשבת, מי ששם יד תומכת היכן שצריך והיכן שאפשר, תמיד תומך ותמיד עוזר. חיים, בן יחיד בין ארבע אחיותיו – ויולה, ניצה, ציונה ושרה – היה מאור עיניה של אמו, עמוד התווך של המשפחה. את לימודי התיכון סיים במסגרת לימודים צבאית של חיל החימוש, שם רכש את מקצועו הראשון – מכונאי רק"מ. חיים התגייס לצה"ל באוקטובר 1971, והחל את השירות במחנה שדה תימן כמכונאי טנקים. במלחמת יום הכיפורים השתתף כחייל סדיר בגזרת סיני. בשנת 1975 הצטרף לשירות הקבע בחיל החימוש, תחילה במחנה "חסה" ולאחר מכן במחנה סירקין, ועבר שורה ארוכה של קורסים והשתלמויות צבאיות במקצוע החימוש ובתחומים קרביים. חיים השתתף במבצע ליטני ובמלחמת לבנון ולקח חלק פעיל כנגד, ולאחר מכן כקצין, בהכנת הכוחות למשימות. חיים נישא לחנה ונולדו להם שלושה בנים – אסף, אביחי ואורי. המשפחה השתקעה בנתניה. בשנת 1983 עבר לחטיבת הצנחנים והיה מנהל עבודה ובוחן נגמ"שים. שם גם עבר קורס צניחה. ארבע שנים לאחר מכן יצא לקורס קצינים, ועם סיומו בהצלחה שב לחטיבת הצנחנים לתפקיד קצין חימוש בגדוד 890, ושירת עם הגדוד בארץ ובלבנון. לאחר מכן שירת בבית זית ושב למחנה סירקין. מפקדיו לאורך השנים הרבו לציינו בהערכות התקופתיות: "קצין ותיק ומנוסה המשרה אווירה חיובית", "השתתף בתרגיל מבצעי ובתחומו השפיע רבות להצלחת התרגיל", "מגלה רמה מקצועית גבוהה, עקבי ונאמן לעבודתו, למפקדיו, ומקרין דוגמה אישית חיובית". עשרים ושש שנות שירות, שהתפרסו על מספר דומה של תחנות ויחידות בהן שירת. חיים השלים את לימודיו לבגרות בשנת 1992 ועבר קורס קצינים מתקדם של חיל החימוש. בעבודה המסכמת בקורס, כתב: "כל קצין חייב ללמוד שחייליו הם המשאב היקר ביותר שלו, שאיתם יצליח או, בגלל שלא השקיע בהם, ייכשל. מפקד יידע מה קורה אצל כל אחד מפקודיו, מה מעניין אותם, מה מציק להם, אם בבית ואם ביחידה, לא יתחמק מהתמודדות עם בעיות, יעזור לפקודו ולעתים יספק לו תמיכה נפשית בעצמו או באמצעות גורמים מקצועיים. המפקדים שיתנהגו כך, יספקו את החינוך הדרוש לחיילים בנוסף לאחריותם והנהגתם. …הם הינם אותם מפקדים שאמהות עבריות תפקדנה בידיהם את בניהן בביטחון שהילדים בידיים טובות, אמינות ומיומנות". בשנת 1995, במקביל לשירות, סיים חיים בהצלחה לימודי הנדסאות במגמת תעשייה וניהול. מספרת אשתו, חנה: "הוא לעצמו לא ביקש עזרה, לא שיתף, הכל בכוחות עצמו, התמודד בכל מערך החיים לבד ותמיד היה מרוצה, תמיד טוב לו. לא אהב להכביד על האחר, לא להדאיג אחרים… חיים היה חבר נאמן, אהוב על הבריות, חייליו תמיד ראו בו דמות אב ולא רק מפקד. מותו של חיים הוא אבידה קשה למשפחתו ולחבריו. תמיד נזכור את חיוכו, אדיבותו, עדינות הנפש, גם ברגעי כעס תמיד ידע לתקשר עם הבריות וקשה למצוא, ולו סיבה קטנה, כדי לכעוס עליו. השקט הנפשי שלו השרה אווירה טובה ונוחה בכל מקום". רב-סרן חיים פריג' הלך לבית עולמו ביום י"ז בניסן תשנ"ז (24.4.1997). בן ארבעים וארבע היה במותו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותיר אחריו אשה, שלושה בנים, אם וארבע אחיות. מפקדו במחוז חיפה, שם שירת בשנותיו האחרונות, כתב לאמו: "רוצה אני לספר לך מעט על בנך, רב-סרן חיים כפי שאנו הכרנו אותו. …אנחנו הכרנו קצין מקצועי והגון, אדם ישר וחברותי, איכפתי וממושמע, ציוני, שתרם מרבית שנותיו כאדם בוגר בשירות צה"ל במסגרת היחידות הקרביות ובשורה הראשונה". ולמשפחה, לחנה ולילדים, כתב: "כל הניחומים יוכלו אולי רק להקל, אך בוודאי לא להחזיר את האבידה היקרה שאבדה. יישארו לכם ולנו, כמוקירי זכרו, רק חוויות עבר נעימות מאדם יקר שאיננו עוד. …איש משפחה למופת, אבא מסור ובעל אוהב ודואג". בתעודת הוקרה וכבוד שהוענקה למשפחה, ציין ראש אכ"א, אלוף גדעון שפר: "רב-סרן חיים פריג' שירת בשירות הקבע בצה"ל. חיים ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו היתה גדולה. שליחות חייו נקטעה עם מותו. צה"ל ינצור זכרו". המשפחה הנציחה את זכרו במלאת שנתיים לפטירתו, בהקמת קיר זיכרון ובהכנסת ספר תורה לבית הכנסת במושב יציץ. "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי יהוה יכבד נשבע להרע ולא ימיר" (תהלים ט"ו ב-ד).
