פריבס, מנחם

נולד ביום ב' בחשון תרפ"ג 24.10.1922)) בורשה, בירת פולין. כבן למשפחת אדמו"רים. הילד המחונן בתפיסה קלה ובזיכרון טוב ידע לקרוא כבר בגיל 3 ובגיל 7 שנים היה מתעמק בקריאה ימים רצופים. הוא למד בבית הספר "המזרחי" בורשה והצטיין בלימודיו. בן 10 היה מנחם בעלותו לארץ-ישראל. הנער הרגיש היה מאושר בבואו ארצה אך התעצב מרות בפוגשו את המציאות האכזרית. פרעות תרצ"ו ריגשו וזיעזעו אותו. הוא היה מונה ומבכה כלקורבן ובתשעה באב אף עלה להתאבל על קברות הקדושים. בהיותו בן 15 התנדב לשמירה למרות מחאותיה של אמו. הוא השיב לה: "לכל דבר אני שומע לך, אך בדבר הזה אינני יכול, אל תאיצי בי ואל תפריעי לי כי אמלא את חובתי לעמי ולארצי". מנחם הירבה להתבטא בחיבורים ובשירים והשתתף באופן פעיל בבטאון "עדת הצופים". בחיבורו "מדוע אנו מעריצים את גיבורי טירת צבי וחניתה" הוא כותב: "ומה עוד תבקשי ממנו מכורה? מה עוד לא נתנו וניתנה, יקר דם אלה שנפלו ואנו מוכנים לתת, ודם זה לא לחינם נשפך. אלה הם הזכויות והשטרות לאדמתנו, זכויותינו אשר לא תקופחנה, זכויות ההווה המתווספות על זכויות העבר הרחוק המתקרב אל העתיד, העבר הרחוק ברצוננו יהפך לעתיד מזהיר!" יחסם המחפיר של השלטונות הבריטיים אל המעפילים שהתדפקו על שערי הארץ פגע באמונתו באדם, בתרבות וביושר העולם. הוא היה מלא רצון ונכונות לעזור והאמין ביכולת העם המאוחד לעזור לאחיו בגולה. מועקת אחיו הנרצחים באירופה קרעה את לבו והוא הירבה לכתוב על כך ולהביע את מכאוביו, יסוריו וזעמו. ביום שבת כ"ב באדר א' ת"ש 2.3.1940)), עלה מנחם כשליח ה"הגנה" על בימת קולנוע "עדן" להביא את דבר ה"הגנה" ולבקש מהקהל לצאת כמחאה על "הספר הלבן". הנהלת הקולנוע קראה למשטרה הבריטית והשוטרים שהגיעו גררו את מנחם והיכוהו.יומיים לאחר מכן, ביום כ"ד באדר א' ת"ש (4.3.1940), נפטר מפצעיו. מנחם וסבו, שעל שמו נקרא, נפלו חללים מידי הגויים. שניהם נרצחו באכזריות איומה ומסרו נפשם על קידוש השם. מנחם הובא למנוחת עולמים על הר הזיתים מול הר הבית. חברי קיבוץ טירת צבי נטעו לזכרו של מנחם פריבס את שדרת הסגלונים.