פריבולסקי, דוב (ברלה)

בן ינטה ומנשה-יצחק, נולד ביום י"ב בשבט תרפ"ז (15.1.1927) בעיר קוסוב-פולסקי, פולין. למד כמה שנים בבית-ספר יסודי ואחר-כך עסק בהשתלמות עצמית. בתקופת מלחמת-העולם השנייה, כשנכבשה העיר בידי הגרמנים, נמלט עם אחיו הבכור ליער והצטרף לפרטיזנים היהודים. הם התנסו בתלאות מרובות והיו נתונים בפחד תמיד. הפרטיזנים הרוסים נלחמו בפרטיזנים היהודים ודרשו מהם למסור את הנשק. היהודים החביאו את הנשק ושלחו משלחת – ובה אחיו הבכור של דוב – אל הפרטיזנים הרוסים, אך הם עמדו להוציא להורג את חברי המשלחת. ברלה בן ה15- רץ אחריהם וצעק שיהרגו גם אותו, כי אחיו הוא היחיד שנותר לו מכל המשפחה שהושמדה. הרוסים ריחמו על הנער ושיחררו את אחיו, אך את השאר הוציאו להורג. כאשר נתקבלה הוראה מיוחדת מרוסיה התאחדו הפרטיזנים הרוסים עם היהודים ולחמו יחד נגד הגרמנים. ברלה נלחם בשורותיהם ועבר אחר-כך איתם לרוסיה. בשנת 1946 עלה לארץ באונייה "שאר יישוב". האונייה נתפסה על-ידי הבריטים ואנשיה הוגלו לקפריסין. מקפריסין ניסה פעמיים לחדור לארץ ולא הצליח, עד שלבסוף הצליח להגיע ארצה ב-15.7.1948. כשניסו להשפיע עליו שיעכב את עלייתו מקפריסין, משום שבארץ יגייסוהו מיד לצבא, ענה: "נלחמנו בארצות זרות – מדוע לא נילחם בעד ארצנו?" מיד עם בואו לארץ הצטרף לשורות הפלמ"ח, בחטיבת "הראל", שירת כמ"כ, והשתתף בפעולות בחזיתות ירושלים והנגב. דוב היה עלם גבה-קומה וארשת-רצינות עדינה היתה נסוכה על פניו היפים. שופע מרץ ומלא אהבה לחבריו. בחודשים המועטים שהיה בארץ התקשר אליה, הכיר הרבה מנופה ודרכיה. בפרידה האחרונה מהמשפחה אמר: "אם אשאר בחיים – נתראה; ואם לאו – אשאר בנגב…" בעת מבצע "חורב" לסילוק הצבא המצרי מתחומי ישראל, בשעת הקרב במשלט רפיח, נפצע בידו. קיבל פקודה לעזוב את שדה הקרב, אך הוא הוסיף לעמוד בתפקידו כמ"כ, עד שנפגע בראשו בשני כדורים, וכך נפל – לאחר שחי חצי שנה בארץ – ביום ה' בטבת תש"ט (6.1.1949). נשאר בשטח המצרי. לאחר-זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.