בן מזל וויקטור (חואתו). נולד בצפת ביום א' באב תש"ם (14.7.1980) אח לגיא, אורטל ונדב. גדל והתחנך בצפת, למד בבית- הספר היסודי מ"מ ג' ובבית-הספר התיכון המקיף השש-שנתי. עוד בתקופת בית-הספר היסודי גיבש אורון סביבו חבורה של ידידים, איתם בילה את מרבית זמנו, בפעילות ספורטיבית ובהשתובבויות, כשעל פניו חיוך תמידי. בתיכון השתלב אורון במגמה המכנית. אף-על-פי שלא הקדיש זמן או מרץ רב ללימודים, ידעו מוריו כי מדובר בילד אינטליגנטי, שגם בעת הבילוי עם החברים הוא קולט חומרים רבים ולומד אותם. בגיל 14 אימץ לו אורון כתחביב טיולי טרקטורונים בשטח עם חבריו, ובגיל 16 הוציא רישיון לאופנוע ובעזרתו המשיך לטפח את אהבת הטיולים שלו. כמו-כן החל בפעילות ספורטיבית ממוסדת בקבוצות הכדורגל והכדורסל של 'הפועל' צפת. תקופת התיכון עברה עליו בפעלתנות ובהנאה, והוא ידע למצות כל רגע פנוי לעיסוק ספורטיבי או לבילוי בחברת משפחתו ועם חברתו האהובה נעמה. לפני מועד גיוסו התלבט אורון באשר ליחידה שיבחר לשרת בה. הוא החליט לנסות להתקבל ל'גיבוש' של חטיבת הצנחנים ועבר אותו בהצלחה. מלווה בהרבה תמיכה ואהבה מצד המשפחה ומצד החבר'ה, התגייס אורון לצה"ל כלוחם בצנחנים בחודש מרס 1999. אורון התמודד היטב עם הטירונות. למרות הקשיים אהב את שירותו הצבאי וסיים את הטירונות בהצלחה, כשסביבו מתגבשת שוב חבורה של ידידים, והוא מתבלט ביניהם במרצו וברוחו הטובה. בחופשה 'הרגילה' בסיום תקופת הטירונות בילה אורון את מרבית הזמן עם חברתו, אך כלל בה גם מפגשים עם חבריו למחלקה. היה זה, לדבריו, השבוע המאושר בחייו. החופשה הסתיימה ואורון חזר לבסיס שהוצב בו. יומיים בלבד לאחר-מכן, ביום כ"א בתמוז תשנ"ט (5.7.1999), בעת פעילות מבצעית בבקעת הירדן, נהרג בתאונת-אימונים. בן תשע-עשרה היה אורון בנופלו. הותיר אחריו הורים, שני אחים, אחות וחברה. אורון הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בצפת. מפקד היחידה כתב למשפחה: "…אורון הצטרף לשורות חטיבת הצנחנים לפני כארבעה חודשים, כאשר כולו מלא נכונות ורצון עז להיות לוחם ולתרום מיטב יכולתו. ברור כי מוטיבציה כזו צומחת מחינוך ארוך-שנים לערכים… אנחנו, משפחת הצנחנים, נזכור את היפה והטוב שהיה באורון – התנדבותו ורעותו, רצונו העז להתמודד עם מכאובי הרגליים מהמסעות ומהאימונים, הרוח הטובה שתמיד ליוותה אותו, תוך הקרנת אופטימיות אינסופית – תכונות שעליהן נגדל ונחנך דורות של צנחנים חדשים." מפקד הפלוגה של אורון כתב: "אורון, לכתך מאיתנו היתה מכת פתע שאף אחד לא היה מוכן לה. בן רגע השתנו פניה של הפלוגה… אותו יום ארור, 5.7.99, היווה נקודת מפנה בחייהם של כל לוחמי הפלוגה. היית מה שקרוי 'הרוח החיה' – תמיד עם חיוך על הפנים ו'רעל' בלתי פוסק…" החברים כתבו: "מבין ים של כוכבים,/ רק בך היה ניתן להבחין./ וגם בלילות של שמים אפורים,/ אתה היית הכוכב, שהאיר לנו דרך של שמחה,/ ואורך לא ידע רגע של דעיכה.// הכוכב שלנו נעלם./ ועכשיו בתוך שמים מעוננים/ כולם מחפשים אותך בתוכם./ וחיוכנו נותר יתום.// והיום, כשהשמים בוכים לכבודך,/ ומתכסים בעננים,/ כולנו יודעים שהם מחביאים אותך בתוכם/ לנצח נצחים.// הכוכב שלנו נעלם./ ועכשיו בתוך שמים מעוננים/ כולם מחפשים אותך בתוכם./ וחיוכנו נותר יתום." ביום הזיכרון לחללי צה"ל בשנת 2003, הדליק דולב אלדד, בן דודו של אורון, נר זיכרון בשם המשפחות השכולות והקדיש לאורון את השיר 'יום הזיכרון הפרטי': "יום הזיכרון הפרטי שלי מתקיים/ בהמון הזדמנויות, בהמון ימים ובהמון שעות./ יום הזיכרון הפרטי שלי לא מודיע מתי הוא מופיע/ הוא פשוט מגיח ולעתים מאוד במפתיע./ כשאומרים 'צנחן רחב כתפיים',/ אני רואה אותך מולי ממש בעיניים./ כשאומרים 'חייל גבה קומה',/ אתה עומד מולי במלוא הדרך./ כשאומרים 'בחור עם לב זהב',/ לבי בתוכי מתכווץ ואני עליך חושב./ אני עליך רוצה לדבר ולעולם לספר,/ אבל הכאב הוא כבד,/ בגרון מתיישב./ אני בתוכי מתכנס/ וממש לא יכול לדבר,/ רק לעצמי אני מספר/ ואת הזיכרונות משחזר./ יום הזיכרון הפרטי שלי מתקיים בהמון הזדמנויות ובהמון ימים,/ אוהב אותך לנצח נצחים."
