פרחי, רינת

בת אתי חוה ונסים. נולדה ביום י' בתשרי תשל"ח (22.9.1977) בראשון לציון, אחות בכורה בין ארבעה ילדים. רינת למדה בבית- הספר היסודי "חביב" בראשון לציון. היא היתה ילדה קטנת קומה ושברירית למראה, ראשה העטור בתלתלים אדמוניים, הליכותיה החינניות וחיוכה הביישני האירו את פני הסובבים אותה. כאשר בגרה מעט, התחלפה מידת הביישנות באומץ לב וברוח הרפתקנות. היתה מלאת שמחת חיים וסקרנות, אהבה לרקוד ולצחוק, ותרה אחר ריגושים וחוויות יוצאות דופן, מבקשת להתנסות בכל… בבית-הספר התיכון "גן נחום" בראשון לציון למדה במגמת חשבונאות. במסגרת זו באה לידי ביטוי הנטייה של רינת למעורבות חברתית. היא לקחה חלק פעיל בפרויקטים שבמסגרתם תרמה רבות לזולת ולקהילה, ובמבצעי התרמה לקידום אוכלוסיות שונות. לרינת היה קשר חם ומיוחד עם בני משפחתה. אחותה, ליטל, היתה אשת סודה, והשתיים נהגו לחלוק את רגשותיהן ולהיוועץ זו בזו בכל נושא. אחותה, סיוון, למדה ואימצה את נעימות הליכותיה. בתקופת התיכון הכירה את חברה, קובי. החברות ביניהם היתה עמוקה ומשמעותית ונמשכה כשלוש שנים, עד מותה. רינת גויסה לשירות חובה בצה"ל במחצית פברואר 1996. בתום הטירונות, נשלחה לקורס מש"קיות רישום ושובצה בחיל התחזוקה. בהמשך, לאחר הכשרה נוספת, צורפה לצוות מנור"ה, פרויקט לימודי לקצינים וחוגרים. במסגרת העבודה בצוות ביקרה בבסיסים שונים ברחבי הארץ. רינת נהנתה מן השירות, ומפקדיה סיפרו שהיתה חיילת אחראית וממושמעת שמילאה את תפקידה באחריות ובמקצועיות. היא אף היתה מועמדת לקבלת פרס על פועלה מטעם ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל. ביום ד' באדר א' תשנ"ז (11.2.1997) נפלה רינת בעת מילוי תפקידה, בתאונת דרכים, במהלך נסיעה באיזור ירוחם. בת תשע עשרה היתה בנופלה. יחד עמה נפלו סגן עינת רחמן, סמלת יפעת נאור ורב"ט יהב חבשוש. הותירה אחריה הורים, שתי אחיות ואח – מתן, אשר נולד לאחר מותה, ולא זכה להכירה. רינת הובאה למנוחת עולם בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. משפחתה הנציחה את זכרה בספר תורה, שנתרם לבית הכנסת בשכונת מגוריה בראשון לציון, בהיכל שהוקם על שמה בבית כנסת אחר בעיר, בספר שירים וברכות לשבת, שיצא לאור ביום השנה למותה, ובפסל שהוקם לזכר הנופלים בתאונה, המוצב באנדרטה של חיל התחזוקה. במכתב תנחומים למשפחה, כתב קצין תחזוקה ראשי: "רינת, שהשתייכה לחבורה מצוינת של אנשים, הצטיינה בשירותה הצבאי ובפרט בתפקיד אותו מילאה. אהבנו את חיוכה של רינת, צניעותה ויופיה. הקשר שיצרה עם הסובבים אותה, חריצותה ונכונותה להשקיע – הם סמל ומופת. ומעולם לא השמיעה תלונה וטרוניה, רק ידעה לחייך ולקבל הכל באהבה. כמה גאה היתה לשמש מדריכה של ותיקים ממנה. גאוותה הגדולה ביותר היתה כשהוסמכה וקיבלה את שרוך ההדרכה."