פרחי, ליאור

בנם של שרה (מוניס) וברזלי. ליאור-דוד נולד בפתח תקווה ביום י"ב בכסלו תשכ"ט (3.12.1968), בן בכור להוריו, אח של אלון ותמיר. כשנולד חשה אימו שהתינוק החדש יאיר את חייה ואת חיי המשפחה, כך ניתן לו השם ליאור. שמו השני, דוִד, הוענק לו על שם סבו – אבי אביו. בצעירותו כינוהו במשפחה "לילי", וכשהתבגר דרש שיקראו לו בשמו המלא – ליאור. הוא היה פעוט שובב ואנרגטי, עד כדי כך שבינקותו נהגו להצמיד לרגלו צמיד פעמונים על מנת לאתר אותו בקלות בחצר הבית. בבית פנימה הוא טיפס על כל רהיט. פעם עלה על ארונית ספרים, אשר מכובד משקלו התהפכה על תכולתה. לליאור עצמו לא נגרם שום נזק, הוא נותר ישוב בארונית. בפעם אחרת נכנס לתוך כד, התהפך איתו ושבר אותו. גם בגיל ההתבגרות המשיך ליאור בתעלוליו. בהיותו בן שלוש-עשרה אף העז לנהוג במכונית השכנים, למורת ליבם של הוריו. ליאור התנהל כאח בכור, הוא הנהיג את אחיו, שיחק איתם ובין שלושתם שררה הבנה והרמוניה. כבר כילד בלט בליבו הרחב והטוב. מאחר שהוריו עבדו שעות ארוכות מחוץ לבית, גילה ליאור עצמאות ולמד להעסיק את עצמו. הוא אסף שברי עצים בחורשה הסמוכה לביתו, גילף ויצר מהם דמויות של בעלי חיים. בשעות הפנאי גם השתתף בחוג אלקטרוניקה ובחוג טיסנים, אותם אהב להטיס. בכיתה ה' הוא שרטט דגם מפורט של מטוס, הרכיב אותו והביאו לבית הספר. המורה נדהמה והתמלאה גאווה ביצירתיות ובדייקנות של ליאור. היא שלחה את המטוס ללשכת הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן (רפול), וליאור זכה למכתב הוקרה מהרמטכ"ל, והוצע לו ללמוד בעתיד ב"בית הספר הטכני של חיל האוויר". עד כיתה ח' התחנך בבית הספר היסודי הממלכתי דתי "ניר עציון" בפתח תקווה, ואחר כך למד בישיבה התיכונית "במעלה" בעירו. הלימודים לא היו בראש מעייניו אבל בכיתה י"א הבין ליאור שעתידו מושפע מהישגיו הלימודיים והחליט לשקוד על לימודיו ברצינות. הוא הוכיח לעצמו ולסביבתו את יכולותיו הגבוהות, והישגיו עוררו גאווה רבה בלב הוריו והתפעלות בקרב מי שהכיר אותו כפרחח. ליאור סיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה וציונים גבוהים במקצועות אלקטרוניקה ומחשבים. עם סיום התיכון התלבט אם להמשיך ללמוד, ולבסוף בחר להתגייס. ב-4 בינואר 1987 התגייס ליאור ושירת ארבע שנים ביחידת חימוש מרחבית בחיל החימוש, בשנת הקבע שלו עבד למעשה בחברת אל-אופ. ליאור בלט בחוכמתו, בתבונתו ובמעשיו. בזכות הידע הטכני הרב אותו צבר באלקטרוניקה, שיפץ ותיקן מכשירי קשר צבאיים במשרדו במקום להעבירם לתיקון בחטיבה. ליאור התייחס לרכוש הצבאי כאילו היה רכושו שלו ובמקום להשביתו תיקן והשמיש אותו. עד מהרה נחשפו מפקדיו לאישיותו וליכולות הטמונות בו, ושלחו אותו לקורסים צבאיים שונים. הוא למד, התפתח והתמחה במכשירי האלקטרוניקה המשמשים בטנקים. אודות לתכונותיו והכריזמה בה ניחן, ליאור גיבש את הצוות, הושיט יד לחלשים, משך, עזר וסייע להם בשקט ובצנעה. באישיותו ובחיוכו הרחב מגנט אליו בני אדם. עקשן היה ואסרטיבי, רודף צדק שדרש להעמיד דברים על דיוקם, אמר את אשר על ליבו ביושר, מבלי לחשוש ממה שאחרים אומרים. חיילים הרגישו בטוחים יותר לידו, כי הוא הגן עליהם ופעל בתחכום ועל פי הכללים. בתקופת שירותו נסע ליאור פעמים רבות לאזור הבקעה, שם יצר קשרים ויחסים חמים ומיוחדים עם ערביי הכפרים. לאחר שהסתיימה שנת הקבע התבקש ליאור לחתום קבע לתקופה נוספת, אך בעצה משותפת עם חברתו נעמי החליט להשתחרר. הוא היה זקוק לחופש מן המסגרת הצבאית ותכנן להתחתן. ליאור היה "ילד של בית", בינו לבין אימו היה קשר כה קרוב עד כי חשו האחד את מצוקות האחר. בעת שרחצו בים נסחפו הוריו למערבולת. למרבה המזל הצליח המציל למשות אותם אל החוף. כששבו הביתה הם מצאו שם את ליאור ונעמי מחכים להם, מודאגים, כי ליאור חש שהיו בסכנת טביעה. המקרה אירע שבוע לפני חתונתם של ליאור ונעמי. דאגתו להוריו לא ידעה גבולות, הוא כיבד את הוריו והשתדל לבקרם כל אימת שהתפנה מעיסוקיו הרבים. כשאביו היה בן שבעים, ארגן ליאור מסיבת יום הולדת בהפתעה בביתו והזמין את כל בני המשפחה והחברים. חברותו עם נעמי התחילה כשהיה ליאור חייל בן עשרים ואחת והיא נערה בת ארבע-עשרה וחצי. לאחר חמש שנות חברות הם התחתנו, ובשנת 1995 נולד בנם הבכור ליאל-שי. כעבור שנה נוספת נולדה הבת עדן והבן שגיא-יצחק בא לעולם בשנת 2000. ליאור גונן על ילדיו כמו "אימא אווזה", דאג להם ושמר עליהם מכל משמר. הוא היה שותף פעיל ומלא בגידול ילדיו וחינכם ברוח אגרת הרמב"ם. בתחום הלימודי היה הישגי ופרפקציוניסט ודרש זאת גם מילדיו בחזקת נאה דורש נאה מקיים. בתחום הבטיחות התלווה לטיולים השנתיים שלהם. ליאור הנחיל לילדיו את הצורך לבצע כל דבר בצורה הטובה ביותר ולא לוותר. הוא השריש בהם מורשת וערכים. השפעתו של ליאור על ילדיו הייתה גדולה והם ממשיכים בדרכו. בשנת 1997 עברה המשפחה ליישוב שערי תקווה ממערב לאריאל. ליאור השקיע שעות אינספור בבניית ביתם במו ידיו, בתחזוקתו, בגינון ובבריכה. כתוצאה מהעבודה עם הפועלים הערבים הוא יצר עימם קשרים טובים, כיבד אותם וזכה לכבוד מצידם. הוא היה דובר ערבית והכיר את תרבותם, מנהגיהם ואורחות חייהם. ליאור היה לדמות מוכרת ביישוב ובאזור: אדם טוב שמתנדב למען הקהילה, תורם לנזקקים ועוזר לזולת. הוא ידע לנהוג עם כל אדם על פי דרכו, חכם ויצירתי, ישר והגון. בתחום עיסוקו כנגר מקצועי, סייע בעצה בכל הקשור לעבודות עץ, ידע לתכנן והייתה לו תפיסה חדה לפרטים. הוא ראה בעין מדויקת אם נדרש תיקון, ובמדידה התברר שאכן צדק. לא אחת ביצע עבודות בהתנדבות. איש רב פעלים בעל ידי זהב היה ליאור: לפרנסתו יצר בעץ כנגר, כל עבודה בבית וכל תיקון מכונית עשה בכוחות עצמו. הוא שיפץ מכוניות ישנות, אהב לבשל ועסק בכבישת זיתים. את הזיתים מסק מעצי זית המרובים שבשערי תקווה מקום מגוריו. בתהליך כבישת הזיתים כל בני הבית היו שותפים ולכל אחד מהם היה תפקיד. יעל רוזן משערי תקווה כתבה לנעמי לאחר נפילתו: "הכרנו את ליאור לפני מספר שנים עם בניית ביתנו והרגשנו מההתחלה שהאדם הזה הוא אחר. עובד מהנשמה ומהרגש ולא דרך הכיס. אדם פשוט, צנוע, חרוץ ואכפתי, הדואג לאחרים כאילו היו בני ביתו … בכלל לא חשב על עצמו ועל פרנסתו … התביישנו מאצילותו ומהכבוד העצמי שהיה לו. אף פעם לא בייש אותנו, ויתרה מכך היינו צריכים לרדוף אחריו כדי לשלם לו". תחום חינוך הנוער הטריד את מנוחתו. ליאור הקדיש מזמנו לבני נוער במצוקה, הוא ידע להתחבר אליהם בזכות העוצמות והאסרטיביות שלו. כשהפריעו והרעישו בלילות הוא העסיק אותם תמורת תשלום בעבודות מזדמנות וכך רכש את אמונם, והשפיע על חייהם ועל עתידם. הוא השתתף בהקמת מועדון נוער ביישוב ובהפעלתו. מרגע הצטרפותו ליישוב שערי תקווה היה ליאור ער למצב הביטחון, והתנדב לשמש סגן רבש"צ (רכז ביטחון שוטף צה"ל). בשנת 2012 קיבל את תפקיד הרבש"צ. ביישוב כינוהו "רמבו" כיוון שנחלץ לכל התרעה על פעילות חבלנית ולא פחד מדבר. ליאור היה מעורב בכל תחומי הצלת החיים בקהילתו, תוך מתן דוגמה אישית: אימן תושבים בכיתת כוננות של "המשמר האזרחי" להגברת ההגנה; עבר קורס מד"א (מגן דוד אדום) להגשת עזרה ראשונה ולהצלת חיים; התנדב בכיבוי אש וקיבל רישיון לנהיגה על כבאית. כשהכבאית לא הייתה זמינה, הוא יצא לשטח ברכבו הפרטי, טרם הגעת כוחות ההצלה. במקביל הכשיר בני נוער לכיבוי אש. במסגרת תפקידו כסגן רבש"צ עמד ליאור בראש אירועים ביטחונים רבים, בעלי סיכון חיים רב. בשנת 2003 חדרו ליישוב שלושה מחבלים חמושים, התנהל קרב יריות מטווח קצר במשך שלוש שעות ובסופו הצליחו ליאור ומתנדבים נוספים לפגוע במחבלים ולמנוע פיגוע. על המחבלים נמצאו כלי נשק וחגורת נפץ. בוועד היישוב ציינו את תרומתו המיוחדת והעניקו לליאור מכתב הוקרה ושי: "דבקותך במטרה, תכונתך להיות תמיד ראשון במאבק הבלתי פוסק על ביטחון היישוב ומסירותך ללא גבול מהווים לכולנו דוגמה לחיקוי. היישוב שערי תקווה מעריך את פועלך ומודה לך". בשנת 2007 הפתיע ליאור פורץ ערבי בביתו והתנפל עליו. הפורץ דקר את ליאור במברג, ובמאבק ביניהם הצליח ליאור להתגבר על הניסיון לחטוף ממנו את נשקו האישי והניס את הפורץ מן הבית. ליאור הסכים להתפנות לטיפול בבית החולים רק לאחר שווידא שילדיו חזרו מבית הספר ואינם דואגים לו. הוא נזקק לתפרים בידו. החשוד נתפס, זוהה על ידי ליאור ונעצר. על תושייתו ונחישותו הוענקה לו תעודת הערכה מניצב קובי כהן, מפקד מחוז יהודה ושומרון במשטרה. כשבוע לפני ראש השנה, בשעת בוקר מוקדמת, יצא ליאור אל מחוץ ליישוב בלוויית תושב היישוב שערי תקווה. השניים ניצבו בשולי כביש 505 במטרה לתעד במצלמת טלפון נייד הסתננויות של שוהים בלתי חוקיים לתוך שטח ישראל. פעמים רבות התריע ליאור על הפרצה בגדר הגבול סמוך לישוב, שאותה מנצלים פלסטינים – חלקם לפעילות פלילית ואף חבלנית. "ליאור לקח את העבודה שלו ברצינות, קראנו לו מר ביטחון," זאת בזכות דרכו הייחודית והיצירתית בניסיון למיגור חדירת מחבלים, "הוא רצה להעלות את המודעות לבעיה הזו". נהג תועד עוצר את רכבו סמוך לפרצה ואוסף פלסטינים על מנת להכניס אותם לישראל באופן בלתי חוקי. באותה עת הבחינו בו שני חיילים שנכחו במקום והחלו רצים לכיוונו על מנת לעצור אותו. כשהבחין בחיילים מיהר הנהג להימלט בנסיעה מהירה, תוך עקיפת כלי רכב אחר וחציית אי תנועה. ליאור צפה במתרחש וסימן לנהג לעצור. הוא רץ אל מרכז הכביש ואף שלף את אקדחו למולו, אך הנהג האיץ, הסיט את רכבו מהחיילים לכיוון הקב"ט, פגע בו בעוצמה רבה והמשיך בנסיעתו. אמבולנס של מד"א הגיע במהירות, פרמדיק ביצע בליאור החייאה ופינה אותו לבית החולים "בילינסון" בפתח תקווה, אך שם נקבע מותו. רב-סמל ליאור פרחי נפל בפעילות מבצעית במהלך משמרתו כחבר כיתת הכוננות של יישוב מגוריו, ביום כ"ב באלול תשע"ב (9.9.2012). בן ארבעים וארבע היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בסגולה, פתח תקווה בהלוויה צבאית. הותיר אישה בת ושני בנים, הורים ושני אחים. על המצבה חרטה המשפחה את הפסוק: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' פסוק ג'). נעמי רעייתו ספדה לו: "לפני עשרים ושלוש שנה נפגשנו וישר אמרתי 'הגיע אליי מלאך,' והמלאך הזה דאג לי ואהב אותי ועשה הכול כדי שאהיה מאושרת. ואני ידעתי שאני צריכה לחלוק אותו עם המון אנשים שצריכים מלאך. והוא עזר ונתן ויעץ והקשיב ועשה טוב לכולם. המלאך הזה היה חרוץ ולא ידע מנוח, ושליחות אחת חשובה ביותר הייתה ההגנה. הוא דאג לביטחון כולם". "היית אבא שידע להעביר את חכמת החיים שלו," ספדה לו בתו עדן, "אבא, זו הייתה זכות גדולה להיות סביבך. ידעת לחנך ולאהוב, דאגת שיהיה לנו הכי טוב, לכל בעיה מצאת פתרון. נתת לי הכול ועשינו המון ביחד. אנחנו נשתדל להגשים את החלומות שלך". שמואל פיירשטיין, רב היישוב שערי תקווה, כתב: "משרדנו בהנהלת היישוב סמוכים היו זה לזה כך זכיתי להכירו ולהוקירו מקרוב, כחבר וידיד. איכויותיו האנושיות נדירות היו: מסירות נפש אין קץ ואכפתיות עליונה, השקיע בימים ובלילות, כדי לשמור על ביטחוננו ובטיחותנו. כאשר גילה כשל ביטחוני או בטיחותי לא שקט ולא נח עד אשר מצא לו מענה הולם. … למרות ההשקעה הרבה בעיסוקיו בשעות לא שעות, היה איש משפחה למופת הדואג לכל מחסורה וצרכיה ומציב בה סולם ערכים גבוה. … הסיוע הבלתי מותנה לזולת היו מאושיות חייו ומהותו. הנתינה והחסד היו בראש מעייניו … האמת הייתה נר לרגליו". מפקד חטיבת אפרים, אלוף משנה רן כהנא, אמר: "ליאור תרם תרומה משמעותית מאוד, למיגור פעולות טרור ולביטחון תמיד בנועם ובחביבות". סא"ל אסף חזות מג"ד "ינשוף" כתב מכתב אישי למשפחה "בתחושת שליחות יוצאת דופן וחתירה לביצוע המשימה כהלכתה, הובלת אותנו בלילות ובימים לביצוע הגנה אקטיבית על יישובך. לא פעם חשתי כי הלוחמים מונעים מכוחך". "ליאור הגן בגופו על תושבי גוש דן," הוסיף מנכ"ל מועצת שערי תקווה, חיים בלומנפלד, "הוא הבין שכל שב"ח שנכנס, עלול להיות פוטנציאל לפיגוע בגוש דן. הוא היה משכמו ומעלה בכל מה שקשור לנושא הביטחון. מקצוען אמיתי, מסור, עם כושר גופני ויכולות מבצעיות גבוהות מאוד. הוא ראה בתפקיד הזה שליחות ולא עוד מקום עבודה, ופעל הרבה יותר מרבש"צ רגיל". יונתן שמחי, קב"ט המועצה האזורית שומרון, סיפר: "הוא היה חבר של כל הרבש"צים. בן אדם טוב שחתר למטרה למשימות להגן על היישוב בכלל האמצעים עד כדי חירוף נפשו. כל הרבש"צים הגיעו יחד להלווייתו כמשפחה לאות הזדהות עם משפחתו ומעשיו". ב-2013 נחנך בשער תקווה גן על שם ליאור ובו מתקני כושר, גינת תבלינים, בוסתן עצי פרי, עצי זית עתיקים, פינות ישיבה ותצפיות נוף לעבר גוש דן. המרכיבים השונים בגן נבחרו כמאפיינים את אישיותו של ליאור. בגן גם הוצבה אנדרטה ועליה נחקק: "ליאור דבק במטרה במסירות רבה, שימש כחומה אנושית להגנה מפני הטרור. במותו ציווה את דרכו ומורשתו לאהבת העם והמדינה". באותו יום בו נחנך הגן, הוכנס לבית הכנסת הספרדי בשערי תקווה ספר תורה שתרמו הוריו לזכרו של ליאור.