בנם הבכור של סופיה ופיודור. מיכאל נולד בברית המועצות ביום ט' באדר ב' תשל"ו (11.3.1976), אח של קלרה. מיכאל למד והתחנך בבית הספר היסודי בעיר נמנגן (Namangan) באוזבקיסטן. כבר בסוף כיתה א' שיקפה מחברתו סדר, ארגון וחשיבה, והייתה מחברת לדוגמה. הוריו של מיכאל עודדו את יכולות הלימוד שלו, טיפחו את כישוריו, השקיעו ודאגו להרחבת השכלתו. בילדותו אהב מיכאל לשחק שחמט, לשוט בסירות משוטים והיטיב לשחות. הוא נהנה מאוד להאזין לאימו, קוראת לו בקול רם ספרות רוסית בשפה גבוהה. כילד למד בעל פה שירים ופואמות ברוסית מאת גדולי המשוררים: פושקין, לרמונטוב ומרשק. בבגרותו העדיף לקרוא ספרות יפה וספרי מדע, בעיקר על החלל. בשעות הפנאי עסק בספורט, רץ ושיחק כדורסל. בחודש ינואר 1991, עם פתיחת שערי הברזל של ברית המועצות, במלאות לו חמש-עשרה, עלתה המשפחה לישראל וכעבור זמן מה התיישבה בערד. מיכאל נקלט בכיתה ט' בתיכון בערד והשלים במהירות את ידיעותיו בשפה העברית. הוא שלט באנגלית ברמה גבוהה ביותר, כיוון שלמד אנגלית הן בבית הספר באוזבקיסטן הן בשיעורים פרטיים. יכולתו לתקשר בקלות באנגלית סייעה לו להתחבר לאחד מחבריו לכיתה מיד עם הגיעו ארצה. חברו שאף ללמוד בבית הספר "הטכני" של חיל האוויר בבאר שבע, ומיכאל היה עד להכנות וללימודים לקראת מבחני הקבלה. גם הוא התלהב מן הרעיון, פנה באנגלית למזכירות בית הספר "הטכני", יזם פגישה במקום בנוכחות הוריו ובירר מהם תנאי הקבלה ללימודים. מיכאל עבר את המבחנים בהצטיינות ובית הספר אפשר לו ללמוד בכל מגמה שיבחר. הוא בחר במגמת מכונות. בן שבע-עשרה הכיר את כרמלה חברתו, והיא בת ארבע-עשרה, תלמידת תיכון. לאחר שסיים כיתה י"ב המשיך לי"ג בבית הספר "הטכני" של חיל האוויר בבאר שבע, במגמת טכנאי מטוסים. בכיתה י"ד למד ב"טכני" בחיפה. מיכאל לא הסתפק בלימודים הפורמאליים; היה אוטודידקט והרחיב את ידיעותיו בכל נושא שעניין אותו. בשנת 1996, לאחר שלוש שנים של חברות שהלכה והתעצמה, נשא מיכאל את כרמלה לאישה, ובני הזוג הקימו את ביתם בערד, בבית הסמוך לבית הוריה של כרמלה. ב-24 בספטמבר 1996 התגייס לצה"ל, ושירת בחיל האוויר, בלהק ציוד בבסיס "נבטים". הוא אהב ונהנה מאוד משירותו. הקיפו אותו חברים רבים, והוא העניק תשומת לב לכל אחד ועזר מכל הלב. חברים מילדות, מן התיכון ומן הצבא ליוו אותו לאורך הדרך, עם כל אחד מהם רקם קשר מיוחד שהתבסס על שיחות מרתקות – בזכות היותו אדם רחב אופקים ואיש שיחה. בתום שירות החובה, המשיך לשירות קבע ומיד יצא לקורס קצינים. הוא סיים את הקורס בהצלחה רבה ושובץ במקצועו לתפקיד קצין מוסך דרג ב' בבסיס "חצרים". לא זו בלבד שאהב מאוד את תפקידו, אלא שהיה מוכשר ביותר, אמין, אחראי ועצמאי. מספר שנים שירת בתפקיד זה בכמה בסיסים. ב-2004 נולד בנו הבכור חנן וכעבור שנתיים נולד לבישי. מיכאל התגלה כאיש משפחה למופת, בעל אהוב ותומך ואב מסור. הוא אהב מאוד את ביתו והשתתף בכל עבודות הבית. בידי הזהב שלו תיקן ושיפץ, עבד בגינה, שתל ורדים וטיפחם. בחופשות הרבתה המשפחה לטייל בארץ ובחו"ל. לעתים קרובות התלוו אליהם חברים. מיכאל היה חובב דיג, ודג בעיקר בצפון הארץ, בניר דוד. בחופשות צבר כוחות להמשך הדרך. כיוון שדאג לעתידו המקצועי ולעתידה הכלכלי של משפחתו, יצא ללמוד. הוא סיים תואר ראשון בלוגיסטיקה במכללת "ספיר" ולמד לתואר שני במנהל עסקים. מיכאל אהב מאוד ללמוד, ומאחר שניחן ביכולות גבוהות הצליח די בקלות. כל מי שפגש אותו במסגרת העבודה או בכל מסגרת אחרת, התרשם מהיותו אדם חברותי ושופע הומור, איש שלום ופיוס. בעבודתו גילה אחריות רבה ויכולות ארגון גבוהות. בשנת 2002 פנה מיכאל לטיפול רפואי בשל תסמינים של סינוסיטיס, רירית. על אף הטיפול התרופתי, לא חלפו התסמינים. רק ב-2008 לאחר בדיקות רפואיות מקיפות התברר כי מיכאל חלה בסרטן מזן נדיר ביותר. לאחר שנה ושמונה חודשים שבהם נלחם בסרטן בגבורה, בכל כוחו ובכל מאודו, נפטר מיכאל ממחלתו. במהלך הטיפולים הרפואיים מעולם לא איבד תקווה והיה בטוח שינצח את המחלה וימשיך בחייו, ילמד ויתפתח מבחינה מקצועית ואישית. הוא לא ויתר על שגרת יומו ועל שמחת החיים שאפיינה אותו. בתפקידו האחרון שירת כקצין אספקה תעופתי בלהק ציוד 5617. גם בתקופות של לחץ בעבודה, המשיך להרגיע את כולם, ואפילו בעת אשפוזו – תפקד בעבודתו והשיא עצות, כדרכו. עד רגעיו האחרונים זכו שני ילדיו באב אוהב. כשחזר מטיפולים, טיפסו עליו הילדים ונרדמו בחיקו – אהבתם מילאה אותו בכוח רב להיאבק במחלה ולא להיכנע. סרן מיכאל פרושק נפל בעת מילוי תפקידו, ביום ט' בניסן תש"ע (24.3.2010). בן שלושים וארבע היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בערד. הותיר אישה – כרמלה ושני בנים – חנן ולבישי, הורים – סופיה ופיודור ואחות – קלרה. על מצבתו של מיכאל כתבו בני המשפחה: "לעילוי נשמת יקירנו. זכרך לא ימוש מליבנו לעד". מפקד היחידה ספד למיכאל: "שלושה מטחי כבוד. שלושה שפילחו את השקט שכה מאפיין את מרחב האין סוף של מדבר יהודה. שלושה שפילחו את לבבות משפחתו וחבריו של סרן מיכאל פרושק ז"ל, עת ליווהו בדרכו האחרונה. ארון עטוף בדגל המולדת האהובה, נישא על כתפיהם של שישה סרנים צעירים. הארון אותו נשאו, נשא בתוכו את הפרידה ממיכאל. פרידה מאדם שדמותו ומבטו צפים ועולים כל הזמן כנגד העין הדומעת, שאוויר המדבר החמים והיבש לא הצליח לייבשה. עצובה, עצובה הפרידה מאדם כה טוב, אדם שהשרה רוגע ונעימות רוח. אדם שחיוך ולבביות ניסכו על פניו תמיד. עצובה הפרידה. עצוב ודואב הלב. יהי זכרו ברוך". במלאות שש שנים למות אביו, כתב בנו חנן: "אני מתגעגע לאבי מאוד. הוא מאוד חסר לי. הוא נפטר כשהייתי קטן, בן ארבע, אבל עדיין יש לי זיכרונות. הוא לא הרגיש טוב, אבל שיחק איתי. נתתי לו כרית והמשכנו: בנינו דברים מדהימים. תמיד חיכיתי שיחזור. חיכיתי וחיכיתי, ואז גיליתי שאבא חולה בסרטן. הוא שרד עם זה שנתיים וחצי. יום אחד, כשחיכיתי לו, ראיתי את אימא שלי בוכה. שאלתי אותה: 'מה קרה?' היא אמרה שאבא מת. אני בכיתי כל כך, ואימא ניחמה אותי ואמרה שאבא תמיד יהיה איתנו. החיים בלעדיו היו קשים, התגעגעתי אליו. לא האמנתי שזה קרה, אבל ידעתי שהוא לא יחזור". בגן ציבורי "תמנון" שבשכונת "מעוף" בערד הוקמה פינת הנצחה לזכרו של מיכאל .
