פרושנובסקי, שלמה

שלמה, בן שרה ז"ל ודוד, מניצולי השואה, נולד ביום כ' בטבת תש"ט (21.1.1949) בחדרה. הוא למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני" בנתניה, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון "בר-אילן" בנתניה. שלמה היה בן יחיד להוריו, ניצולי זוועות הנאצים. היום שנולד היה יום מאושר בחייהם של שרה ודוד, אות לדרך חיים חדשה ונפלאה. משוש לב הוריו היה שלמה למן רגע הולדתו. בילדותו היה חולני, ונאבק במחלות ילדות ובדיזנטריה קשה. אמו לא חסכה תנומה מעיניה וישבה שעות ארוכות לצד מיטתו והשגיחה על בנה, "המלאך הקטן" שלה. כשהיה שלמה בן ארבע, עברו הוריו להתגורר בשכונת הותיקים בנתניה. שלמה התחנך בגן הילדים בשכונה, ונודע כילד סקרן ועירני. גם בבית-הספר היסודי היה ילד תאב-דעת, שביקש באמת ובתמים ללמוד חכמה ודעת. שלמה היה ילד שקט, מנומס ואדיב. חביב היה על מוריו ועל חבריו לספסל הלימודים, ומוכן תמיד לסייע לידיד בצרה. בתום שתי שנות לימוד בבית-הספר התיכון "בר-אילן" בנתניה החליט לנסות את מזלו בבית-ספר תיכון מקצועי והלך לבית-הספר הטכני בחיפה. שלמה היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא", והשתתף בפעולות הגדנ"ע, במסעות ובטיולים שנערכו במסגרת התנועה ובמסגרת בית-הספר. גם בחגיגות ובמסיבות השתתף, והיה עליז ושותף לשמחת חבריו. שוחר ספורט היה, וזמן-מה התאמן בקביעות ב"מכון שמשון" בנתניה. הוא הצטיין במשחק השחמט ואהב את התחכום, ואת האתגר המחשבתי הטמון בו. שעות ארוכות ישב ליד לוח השחמט וניסה למצוא פיתרונות שונים לבעיה מסוימת. בן מסור היה שלמה להוריו. בעדינות נפש ובתבונה ניסה להשכיח מהם את כאב העבר, ושאף לשמש להם מקור גאווה ושמחה בהווה ובעתיד. הוא היה עלם בוגר ורציני היודע את אשר לפניו. שלמה גויס לצה"ל בראשית פברואר 1967 והוצב לחיל הקשר. את שנת שירותו הראשונה עשה במסגרת הנח"ל, ובשנתיים הנותרות שירת כקשר ביחידת שדה בדרום. בין רעיו ליחידה נודע כחייל טוב ומסור, ידיד נאמן המבין לנפש זולתו. בתקופת שירותו הסדיר השתתף במלחמה בשנת 1967 והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". בפברואר 1970, כשהשתחרר, נשא לאישה את עדנה, בחירת-לבו והקים את ביתו בנתניה, סמוך לבית הוריו. הוא עבד במשרד לפרסום והצטיין בעבודתו. תמיד ידע להקדיש תשומת-לב רבה גם לקטן שבפרטים. סיפר בעל המשרד: "שלמה התמסר לעסק ונתן את המיטב שבו, למרות שרק שכיר היה. אני יודע שהיה מסור למפעל כשם שהיה מסור לאשתו, לאביו ולאמו". חרף העובדה שלא גר יחד עם הוריו, לא הזניחם אף לרגע והיה בא לבקרם תכופות ואף סייע להם בעצה ובמעשה. ידידים מציינים את אהבתו הרבה של שלמה לילדים, את חוסר פשרנותו בעניינים של צדק: "דרכו הייתה דרך שכנוע והבנה, אך כשהיה מדובר בעוול – לא היה מוכן לסלוח לאדם שפגע בזולתו". ביום הכיפורים היו שלמה ואשתו בבית הכנסת, כמנהגם מדי שנה בשנה. לאחר ששמע את החדשות של השעה שתיים, ארז את חפציו בתרמיל קטן והיה נכון לצאת לדרך. "חסר מנוחה היה, וכשלא באו לקרוא לו, ישב כנעלב. הוא חשב ששכחו אותו", סיפרה עדנה. שלמה יצא מביתו לפנות ערב. בטרם יצא אל נקודת האיסוף, ביקר בבית הוריו, נטל אותם בזרועותיו ונפרד מעליהם. שלמה נשלח לחזית הדרום, שם שירת כמפעיל רדיו וטלפון באחד הבסיסים הגדולים בסיני. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נהרג בהפצצה אווירית והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו אישה והורים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. אמו לא האריכה ימים. שנה אחת לאחר נפילת בנה נפטרה האם, שבעת סבל וחולי. האב, דוד, נותר בשברו. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "אנו, מפקדי היחידה וחייליה, נושאים בדומייה את זכר שלמה. זכרו יהיה שמור בצרור החיים, כחייל מסור לעמו וכחבר נאמן לנשק"