פרומוביץ, רז

בן מרים וקלמן, נולד ביום ד' באלול תשל"ט (26.8.1979) ברמת גן. ילד 'סנדוויץ', אח לדקלה ועודד. בינקותו גילה רגישות לחלב, והיה תינוק חולני במקצת, עטוף תמיד בדאגה לבריאותו. מאז שהיה קטן דגל רז בסיסמה "כל דבר בזמנו". בגן החובה סירב ללמוד לכתוב את שמו, בטענה שבבית-הספר ילמד לכתוב ואין לו צורך לעשות זאת לפני-כן. רז הגיע לבית-הספר כשהוא מכיר את אותיות הא'-ב' בלבד, אך כבר בחנוכה התחיל לקרוא את כותרות עיתון 'הארץ', ביקש להירשם לספרייה והתחיל לקרוא ספרים. בגיל תשע קנו לו הוריו את המחשב הראשון וספרי לימוד, ומאז היה "מחובר למחשב". כשרז היה בן עשר עברה המשפחה להתגורר בגן יבנה, ורז החל ללמוד בבית-הספר 'בן- גוריון' במקום. כשנתקל בקשיי קליטה, שאל: "מה עשיתם לי? הייתי מלך…" אך עם היקלטותו בחברת הילדים הפך מהר מאוד ל"מלך" גם בגן יבנה. רז אהב מאוד ללכת לבית-הספר אך לא אהב ללמוד. הוריו מספרים: "כשהיינו שואלים 'מה יהיה?' אמר תמיד: 'העיקר הפוטנציאל'." רז סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון האזורי בגדרה. המקצוע האהוב עליו היה היסטוריה, והוא חשב להמשיך וללמוד נושא זה לאחר שירותו הצבאי. בתחילת כיתה י"ב החליט רז להיות לוחם בחטיבת 'גולני'. למרות ניסיונות השכנוע בדבר המאמץ הפיזי הכרוך בשירות ב'גולני', שעלול להיות קשה עבורו, הוא עמד על דעתו בעקשנות. בחודש נובמבר 1997 התגייס רז לחטיבת 'גולני' והוצב בפלוגת הקשר. הטירונות והאימון המתקדם היו קשים, הוא סבל משברי-מאמץ מכאיבים מאוד, אך לא התלונן. תמיד היה על פניו חיוך גדול, וכשהתעניינו בשלומו היתה התשובה "הכל סבבה". רז יועד לצאת לקורס מ"כים ולהמשיך לקורס קצינים. חלומו היה להיות מ"פ ב'גולני'. רז אהב מאד מוזיקה, ובפרט מוזיקת טרנס. את אוסף התקליטים שלו היה קונה בחנות מסוימת בתל אביב. בחנות הכירו אותו ונהגו להתקשר אליו ולהודיע לו על כל משלוח חדש שהגיע. רז אהב בני אדם, מצעיר ועד מבוגר. את הקשר החזק שלו לאנשים ניתן לראות בשירים ובהגיגים שהותיר אחריו ושנתגלו רק לאחר לכתו. ביום כ"ח בחשוון תשנ"ט (16.11.1998) בשעה 10:45 בבוקר נפצע רז אנושות בהתפוצצות מטען צד במוצב תל-קבעה בלבנון. הוא הובהל לבית-החולים רמב"ם ומת מפצעיו בשעה 17:35 באותו יום. איבריו נתרמו להשתלה, להצלת חיי אחרים. בן תשע-עשרה היה רז בנופלו. הותיר אחריו הורים, אחות – דקלה, ששירתה אף היא ב"גולני" ואח צעיר – עודד. אחרי נפילתו הועלה רז לדרגת סמל. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בגן יבנה. שמו נוסף לרשימת חללי גן יבנה המונצחים על גבי אנדרטה מרכזית ביישוב. ביום השנה הראשון לנפילתו הקריאו על קברו קטע שכתב רז בשנת 1995, בהיותו תלמיד בכיתה י"ב: "כל בן-אדם וייעודו בחיים. ככה קראתי. ככה למדתי מלמעלה. הכרת הייעוד האישי היא חלק חיוני, לדעתי, בהמשכיות החיים. על-מנת לדעת לנצל וליהנות מהחיים צריך להגיע להכרת הייעוד. הרבה אירועים ומצבים יעידו על הייעוד, אך לא כולם נכונים. יש הרבה יער לפני שמגלים את הייעוד האמיתי. אני חושב שלמרות גילי הצעיר (18) הגעתי להכרה בייעודי האמיתי. אולי זה חלק מהאירועים המטעים, אבל אני חושב שבאמת מצאתי את הייעוד. אולי זה יישמע יהיר, אבל אני חושב שייעודי הוא לשמח אנשים, לגרום להם אושר בדרכים שונות. אני גורם לאנשים להסתכל בתוך עצמם ולגלות את עצמם מחדש. מחזיר להם את החיוך לפנים, את שמחת החיים. אני מחזיר להם את האהבה העצמית ואת ההכרה בחשיבות הפנימית והחיצונית שלהם… מה שקרה איתה דחף אותי להבנה הזאת. מאוד הרגשתי שלם כשדיברתי איתה וניסיתי לא לשנות אותה אלא לגרום לה להבין שהיא צריכה לשנות את עצמה, על-מנת להחזיר לעצמה את הניצוץ הכה חיוני, שבלעדיו קשה להיות בשלמות. מאוד היה חשוב לי לדבר איתה למרות שלא היכרתי אותה לפני זה. הרגשתי מעין דחף כזה שאמר לי לעשות את זה. אני שמח שהקשבתי לקולו. מאוד חשוב לי עכשיו לשמור על קשר איתה כדי לראות מה קורה איתה ועל-מנת לראות, בעזרת השם, כיצד חוזר החיוך לפנים היפות שלה, לראות כיצד ההשלמה העצמית שלה פורצת החוצה. זה כל מה שיש לי להגיד בינתיים. אני שמח על ייעודי ואני גאה להגיד ללא פחד שמצאתי את ההדרכה, את עצמי ואת נתיב חיי. כיצד אדם יודע אם משימתו עלי אדמות הושלמה? אם הוא חי – סימן שלא."