פרוכטמן, ישראל

בן איטה ויעקב, נולד ביום כ"ד בתמוז תרפ"ז (24.7.1927) בעיר דאמיאנשט שבמחוז רומן, רומניה. אחרי סיום בית-הספר היסודי למד חשמלאות בבית-ספר תיכון מקצועי בבוקרשט. אהב ספורט ובייחוד כדורגל. ישראל עבר שלום את מוראות מלחמת-העולם השנייה ובשנת 1944 יצא לאיטליה ב"נתיב-הבריחה" בחבורת יתומי טרנסניסטריה, בני 16-20, שבגלל גילם לא יכלו להיכלל בעלייה החוקית של היתומים הקטנים. באיטליה הצטרף לתנועת בית"ר ובמכתביו לאמו נדר לעלות ארצה אפילו ברגל. בסוף 1945 מצא אפשרות להעפיל באונייה. עם בואו הוחזק שבועות אחדים במחנה עתלית ומששוחרר עבד חודשים אחדים בקבוצת ניר עם ואחר-כך התקבל לעבודה קבועה במפעל-המים בהרצליה. הוא שלח להוריו מכתבים מעודדים ואף תמך בהם. בראשית ינואר 1948 התגייס לצבא ושירת בחטיבת "אלכסנדרוני". הוא סירב "לבזבז זמן" בקורס קצינים, כפי שהוצע לו, ומהאימונים יצא ישר לפעולות. ישראל השתתף בקרבות בסביבת כפר סבא, טול-כרם, נפצע בידו בגיזרת רמת הכובש, ושוב סירב להמתין עד גמר הריפוי וחזר לשירות. עם פלישת הלגיון הערבי הוחמר מצבה של ירושלים והדרך אליה נותקה על-ידי מערך הלגיון בלטרון. לפריצת הדרך תוכנן מבצע "בן-נון א'". גדודו תיגבר לצורך המבצע את חטיבה 7 והוטל עליו לכבוש את לטרון. נוכח עדיפות האויב נאלצו הכוחות התוקפים לסגת. בקרב הנסיגה הקשה, למרות שנפצע ביד וברגל, הוסיף והמטיר אש ממקלעו עד שנפל, ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948). ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.