פרויס, גדעון (גידי)

בן גיזה והרמן-צבי. נולד ביום י"ג באדר ב' תרפ"ז (17.3.1927) בבויטן שבאזור שלזיה העליונה, גרמניה. הוריו, שהיו ציונים נלהבים, הצליחו למכור את בית המרקחת שבבעלותם ועלו לארץ ישראל ב-1935, לאחר עליית היטלר לשלטון. המשפחה השתקעה בחיפה וגדעון סיים את לימודיו בבית הספר "עממי א'" שבעיר. אחרי כן המשיך וסיים את לימודיו בהצטיינות בבית-הספר התיכון "חוגים". גדעון היה נער עירוני צמא-דעת ואינטליגנטי, שניחן בתפיסה מהירה ובחשיבה מעמיקה. עם זאת דרש מעצמו עשייה ונאבק ללא הפסק להגיע לשלמות, לשילוב המחשבה והמעשה. כדברי אחד ממוריו בבית-הספר "חוגים": דבריו היו מועטים. כבודו פנימה, מכובש בתוכו, על כן ראוהו רבים נפלה, אבל אופקו היה גבוה ורחב, וכשדיבר או כתב פסוקים קצרים, כאמור, על דרך המיצוי ניכרים היו דבריו, דברים של טעם ושכל, שנתקבלו יפה. הוא תהה הרבה, בעיקר בשנה האחרונה, על ענייני העולם הזה, ובחן אותם על כל אופניהם. לא בנקל נטה להאמין ולא בנקל נטה להטיל ספק. אבל אמונה אחת היתה קבועה בלבו; נכספה נפשו אל חיים של צדק ושוויון. הרבה תבע מעצמו ונאבק עם עצמו. מעולם לא הכריז על כשרונותיו 'להיות גדול בעיני עצמך זה יותר מלהיות גדול בעיני אחרים' – כך כתב לי באחד מכתביו האחרונים". חיבוריו על חינוך ותעמולה, על המדינה העברית בימי המלכים ועל האנושות ועם ישראל בתום המלחמה, זיכוהו בהערכת מוריו. שאיפתו לחיי שוויון במסגרת סוציאליסטית הביאה אותו להתנסות בחיי הקיבוץ, אך מצא כי אין דרך חיים זו תואמת את אישיותו. הוא החליט להשתלם באוניברסיטה העברית בירושלים ובחר במקצועות מדעי המזרח וערבית משום שסבר כי זו הדרך לחיים של מגע והבנה עם התושבים הערביים בארץ ישראל. בשנת 1945 גוייס לשירות לאומי כנוטר והוצב לתפקיד שמירה בתחנת גשר "של". במכתביו להוריו ולמורו הרבה לספר על הקורות אותו, על הספרים שקרא, על תכניותיו ובעיקר על מחשבותיו במהות החיים. ותכלית קיומו של האדם. ביום כ"ד באב תש"ו (22.8.1946) נפל גדעון בעת מילוי תפקידו והובא למנוחות בבית העלמין בחיפה. הניח הורים, אח ואחות. משפחתו ומוריו מבית הספר התיכון "חוגים" הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי מורים וחברים על דמותו וכן מכתבים ששלח גדעון להוריו וחיבורים שכתב בנושאים שונים.