בן אמליטה ואלכסנדר. נולד ביום ב' בכסלו תשל"ב (20.11.1971) בלנינגרד שרוסיה (ברית-המועצות לשעבר). אח לטלי. ילד טוב, חמוד ורגוע, סקרן ומתעניין במתרחש סביבו. ליאור עלה ארצה עם משפחתו באביב שנת 1974. בשנת 1975 עברה המשפחה לרחובות, שם גדל ליאור והתחנך. הוא למד בבית הספר היסודי "בן-צבי", המשיך את לימודי החטיבה בבית הספר לחינוך סביבתי "שריד", וסיים את לימודיו בקריית החינוך "דה שליט" במגמה ריאלית-כימית. ליאור אהב מאוד לטייל ולהכיר עולמות חדשים. לרגל בר המצווה שלו נסע עם הוריו לטיול מאורגן באנגליה, סקוטלנד ווילס, ובהמשך ביקר גם בארצות סקנדינביה. תקופת התבגרותו של ליאור התאפיינה בשינויים במזג רוחו, בהשקפת עולמו ובהתנהלותו. הוא הפך למרדן, פסל את אורח החיים הבורגני, ואף התנהג כאנרכיסט. עם זאת, מורתו מספרת כי היה תלמיד שקט ונבון, ללא בעיות משמעת. בנעוריו היה ליאור פעיל בתנועת הנוער "השומר הצעיר" – תחילה כחניך ולימים כמדריך. תחביביו היו האזנה למוזיקה, צילום, וטיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ. משיכתו לחופש ולמרחבים הובילה אותו פעמים רבות למדבר, והוא הרבה לצלם את הנופים שראו עיניו. ליאור אהב מאוד בעלי חיים, ובאחד הימים הביא הביתה גור כלבים. למגינת לבם של הוריו. ליאור הציב עובדה מוגמרת כי לבית נוסף בן משפחה חדש, וכך אמנם היה. נוני הכלב היה לבן טיפוחיו של ליאור וזכה ממנו לטיפול מסור ולאהבה אין-קץ; בעבור ליאור היה נוני סמל הנאמנות והחבר הטוב ביותר – חבר של אמת. ליאור ניחן באינטליגנציה נדירה וברמת משכל גבוהה במיוחד. חבריו מעידים כי היה שנון, פיקח, בעל ידע נרחב בנושאים מנושאים שונים ובעל חוש הומור נפלא. ב-12.2.1990 התגייס ליאור לחיל האוויר ושירת ביחידת הנ"מ. בשירותו גילה מוטיבציה, היה חייל למופת, ומילא את המוטל עליו באופן הטוב ביותר. מפקדיו החמיאו לו על תפקודו ושיבחו את מסירותו. בתום שירותו הצבאי עבד ליאור לצורך מימון "הטיול הגדול" בדרום אמריקה. משצבר את הסכום הדרוש יצא למסע, טייל עם חבר במשך קרוב לשנה בארצות דרום אמריקה, והנציח בצילומי טבע מדהימים את שראו עיניו. אלמלא הוריו שהתקשו לעמוד בגעגועים, ייתכן כי היה ממשיך לטייל… מששב לביתו קיבל את הבטחתם כי יסייעו לו במימון נסיעותיו הבאות. ליאור התלבט רבות באשר להמשך לימודיו. את הבחינה הפסיכומטרית עבר בציון הגבוה מאוד של 734, וזאת ללא לימודים מקדימים. אמו קיוותה כי ילמד מקצוע המבטיח אופק כלכלי והצלחה – אך ליאור סירב ללמוד באוניברסיטה. אביו הציע לו כי ילמד גאוגרפיה ויהיה מדריך טיולים, אך גם הצעה זו נפלה על אוזניים ערלות. לבסוף, קיבל ליאור החלטה והחל ללמוד מדעי המחשב ב"מכללה האקדמית תל-אביב-יפו". תחילת הדרך התאפיינה בקשיים, אך את השנה הראשונה סיים ליאור בהצטיינות. סמל ליאור פרוזנסקי נפל בעת שירותו במילואים, ביום ט"ו באייר תשנ"ח (11.5.1998), והוא בן עשרים ושש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר הורים ואחות. חבריו לסוללה א' בגדוד 206 – סוללת המילואים שליאור שירת בה, נפרדו ממנו בשיר: "מסתכלים סחור סחור / מסתכלים מסביב / מסתכלים קדימה וגם לאחור / האם חורף עכשיו או אביב // הכול מעורפל / הכול כל כך לא ברור / הכול מבולבל / איך זה קרה הדבר הארור // אתמול עם חיוך / ובדיחה מצחיקה / והיום עם שיוך / לאדמה עמוקה // אתמול עם לב של זהב / שעושה הכול בצורה מושלמת / והיום עם לב נכאב / על שהלך בצורה כל כך לא מובנת // כל אחד אותו תמיד חיבב / כי הוא היה אמי?תי ונתן מהלב / לא נוכל אף פעם להביט קדימה / מבלי להביט לאחור / ולזכור אותך תמיד / אחינו ליאור." בעיזבונו של ליאור נותר אוסף יפהפה של שקופיות וצילומים מטיולים שערך. ליאור גם השאיר אחריו תרגום נפלא שערך לשיר "רצפה להשכיר" מאת לילה ג'בל-דהב, שיר שנכתב במקור באנגלית: "על גדות היאור / בין שדות שעועית ופול / עומד לו צריף מט ליפול / ובצריף – חמישה חדרים קטנים / ובהם איכרים בדוחק לנים: / בחדר דרומי, ליד החלון / דר סמיר – השמן כ??ב?לון / בחדר לידו, סמוך לחור הביוב / ישן אחמד, הרזה כחרוב / בחדר הצופה לנהר הרחב / מצמיח רשיד פטריות בין רגליו / ליד הדלת, בחדר הקטון / גר לו יוסוף, מ?גד?ל הצנון / בחדר השני, הסמוך לכניסה / האשם לקרוא ולכתוב ניסה, / אך לא הצליח והשפילוהו בצריף הקט / ולכן חפציו ארז ולאזור הדלתא נמלט / ולכן נטלו ארבעת הדיירים / מברשת, צבעים וגיר / ובזו הלשון כתבו על הקיר: / 'רצפה להשכיר'. / עבר במקום אנואר, סטודנט לספרות מקהיר / וקרא את השלט 'רצפה להשכיר'. / פתח את הדלת שחרקה על צירה / ופנימה הביט, לבחון הדירה / עמדו ארבעת הדיירים, ובשקט החלו שואלים: / הנאים החדרים בעיניך? – נאים, נאים / ואיך השדות בעיניך? – נאים, ופול משובח מניבים / הנאה הנילוס בעיניך? – נאה גם יאה. / אם כן – דו?ר עמנו! – לא ולא! ענה אנואר / כאן לחיות אינני נשאר! / איך אחיה את חיי בצריף / שי?צ?ר השנאה בו כה חריף / ותושביו מסרבים להשלים / עם אחינו מ?צפו?ן, הישראלים. / נרצח אנואר והושלך לנהר / ובמקומו בא סעיד, בנו של תעשיין מוכר. / נשענו ארבעת הדיירים אל הקיר / ובנימוס שאלו את סעיד העשיר: / הנאים החדרים בעיניך? – החדרים יפים! / הנאה הכניסה? – נאה ונוחה! / והאוויר צח? – כשמן זית זך! / אם כן – הישאר עמנו! – לא, לא אשאר! / כיצד אגור בכפיפה אחת – / עם ארבעה איכרים – ואנוכי מושחת / החיים בצוותא מחליאים כל כך, / אשוב לאלכסנדריה, לביתי המפואר שבכרך. / הגיע עבדאללה, נהג טרקטור / ואת פ??נים הצריף החל לחקור. / כיבדוהו הדיירים בע?ר?ק ובפול / וכשאכלו, החלו לשאול: / הנאה המקום בעיניך? – נאה, נאה / אתה נדהם מיופיו של הנילוס? – אני ממש משתאה! / ואיך בעיניך השדות? – מרהיבים, עליי להודות. / אם כך, ודאי תגור בצריפנו! / לא, לא אשאר, חלילה וחס! / מקווה אני כי אללה לא יכעס, / אך לא אוכל לחיות עם ארבעה בורים / המסרבים להכיר בנפלאות הטרקטורים / ואל שדותיהם מים שואבים בברגי ארכימדס / וחמורים מסכנים! / טרטר טרקטורו של עבדאללה, ולדרכו נסע / ופתאום הופיע פארוק, שחיפש פרנסה. / העיפו הדיירים מבט מדוכדך / וכמעט בבכי שאלו כך: / נו, איך החדרים? – אה, קטנים ומסריחים. / נאה ארון החשמל? – יפהפה, אך לעולם לא יפעל / אבל הנהר יפה, מרשים? – מרשים, מרשים, / אך מימיו מעופשים. / הו, כמה חבל, ייללו, שלא תחפוץ לדור כאן. / אחפוץ גם אחפוץ ואף אשאר / אמר פארוק, ובשמחה ניתר. / אשאר, כי טובים השכנים בעיניי! / ארבעה פלאחים טיפשים ונבערים / בקומונה קטנה וחביבה חיים / עובדים את האדמה / במסירות רבה כל כך, / ומתחלקים בכול, לפי מצוות לנין יתברך! // ומאז על גדות היאור / בין שדות שעועית ופול / חיים בצריף מט ליפול / חמישה איכרים / טיפשים, אך מאושרים."
