פרג, שלמה (שלום)

בנם הבכור של שרה ומוריס. נולד ביום י"ח בתמוז תש"ך (13.7.1960) בקריית גת. אח למלכה, רוזי, אליהו, יעקב, אברם ואתי. החל את לימודיו בבית ספר יסודי בקריית גת, המשיך לבית הספר התיכון "רוגוזין" שבעיר ומשם עבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. בצעירותו היה חניך בתנועת "הצופים". בסוף חודש אוקטובר 1977 התגייס שלמה לחיל האוויר ושירת בטייסת פוגות. בסתיו 1980 החל את שירותו בצבא הקבע. באביב אותה שנה הכיר את מירי, בחירת לבו. השניים נישאו ביום 9.8.1983 והקימו את ביתם בבאר שבע. בתם הבכורה, כנרת, נולדה ב-12.8.1984, בנם גיא נולד ב-20.11.1985 ובת הזקונים עדי נולדה ב-19.1.1997. בשנת 1988 סיים שלמה קורס קצינים. את תפקידו הראשון כקצין עשה בטייסת 119 שבבסיס תל נוף, לשם עברה המשפחה. לאחר שנתיים, עם סיום תפקידו, עבר עם משפחתו לבסיס חיל האוויר שבנבטים שם שירת בטייסת 116 כקצין אחזקה. לאחר מכן יצא שלמה ללימודים במכללת פו"מ (פיקוד ומטה) ובמקביל למד לתואר ראשון במזרחנות באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. בתקופה זו גרה המשפחה בראש העין. את המשך שירותו כקצין עשה שלמה בטייסת 140 שבמצפה רמון וכאן הקימה המשפחה את ביתה החדש. בתפקידו הבא, ולמשך חמש השנים הבאות, שירת שלמה כקצין אחזקה. מתוך דברים שנשא עם סיום תפקידו, במרץ 2004: "אני מסיים תקופה של קצת יותר מחמש שנים. תקופה ארוכה של עשייה רבה בתחומי עיסוק רבים ומגוונים, ראשון שבהם הוא העיסוק בגף ראשון ומוביל במערך קשה ותובעני המתעסק בקשת רחבה של נושאים. מוסך קשה ועמוס, צוותי חילוץ יומם ולילה, שבתות וחגים, טייסת קלה אך גדולה וכבדה ומלפ"ט חשוב. זה מושג על ידי מקצוענות של אנשים ומפקדים מופלאים, אנשים איכותיים שעיקר עיסוקם הוא עבודתם הנאמנה. גף המביא הישגים רבים: על ידי תמיכה בלתי נלאית בטייסות קשות ותובעניות. ראשונים בכנף באיכות השירות בחמש השנים האחרונות. גף מצטיין מספר פעמים. הובלה בהעברת מערך הנץ, ובקיצור מקצוענות ותוצאות סופיות מדהימות. עיסוקים נוספים כמו כח אדם, מילואים, הצעות ייעול, פריסות, פרויקטים טיסתיים וכנפיים, ותפקיד של ממלא מקום שגם לו נתח נכבד וחשוב. גולת הכותרת בעיסוקי האחרון, מה שלקח חלק חשוב מזמני בשלוש השנים האחרונות הוא פרויקט מעבר ה"נץ" וקליטת ה"סופה". הצלחה משמעותה – פרויקט אישי ופרטי חשוב מאין כמוהו, הכרה מעמיקה והתעסקות בכל תחום עד לרמת הבורג. דבר נוסף הוא הרצון להצליח על-ידי השגת תוצאה סופית בזכות התלהבות עצמית ורתימה של כל האחרים להתלהבות שכזו. אני חושב כי הקשר האישי שיצרתי עם הרבה מאוד אנשים בכל התחומים היווה נדבך מרכזי בעבודה. אני גאה בכל אשר עסקתי בו ובחותם הרב שהטבעתי בתחומים רבים וזאת מתוך תחושת שליחות, אחריות ואהבה רבה…" בתפקידו האחרון והייחודי שימש כקצין פרויקטים (קפ"ט קל"ע – קליטה והיערכות). במקביל השלים תואר שני במינהל מדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. שלמה היה איש צבא שאהב את העבודה ואת האנשים שעבד עמם וביצע את כל תפקידיו באחריות רבה ובמסירות אין-קץ. הוא אהב מאוד לקרוא והרבה לקרוא ספרי עיון העוסקים בהיסטוריה של עם ישראל ובמלחמות. הספר האחרון שהחל לקרוא ולא הספיק לסיימו היה ספרו של הרב ישראל לאו "אל תשלח ידך אל הנער". שלמה התרשם עמוקות מהספר והביע את הערכתו לחוזק ולעוצמה שהפגינו ניצולי השואה. את הספר קרא בעקבות יציאתו, בחודש דצמבר 2005, עם משלחת "עדים במדים" לסיור בפולין. החוויה החזקה הותירה בו את רישומה וכך כתב בחזרתו: "השפיות, כן החזרה אל השפיות, האדמה שלנו, הריחות שלנו, האנשים, המשפחה והחברים ששואלים את השאלה הבנאלית מכול – 'איך היה'? אכן, כשאתה חוזר ממסע שכזה זו שאלה בנאלית ביותר ואותי, היא אף מביכה קמעה. הרי מישהו שלא היה שם מעלה בכלל בדעתו שיכולה להיות שם בפולין הרחוקה, האפרורית והקרה, חלקת אדמה ארורה כל כך? מקום מקולל לכל הדעות שבו מתהלכים אנשים על אדמה כל כך חרוכה הספוגה בדם ואפר של רבים כל כך? לא. זה לא נתפס, לא מובן, לא מתקבל על דעת אנשים הגיוניים ובריאי מחשבה. אלו שחשבו, תכננו, כתבו והוציאו אל הפועל אכן היו כאלה או שמא היו מטורפים? אינני מבין, אני אכן מבולבל גם אחרי מספר ימים של חזרה אל השפיות, אל האדמה שלנו, אל הריחות שלנו, אל האנשים שלנו, היכול להיות געגוע גדול מזה? ושוב עולות המחשבות האין-סופיות – למה זה קרה? למה לא עשו משהו? כצאן לטבח לעם שלנו? ומה על כל אותם סיפורי גבורה כדוגמת מרדכי אנילביץ' וחבריו ועוד רבים אחרים בכל מיני מקומות? ואותם פרטיזנים? ואנשי היישוב המתגייסים לחילות ולצבאות אחרים במטרה ברורה לעצור את מכונת ההרג הנאצית הנוראית הזו? השאלות, התמונות, המראות, פני האנשים, האדמה, הר האפר, מיידאנק, בורות ההריגה, אושוויץ, בתי כנסת, קהילה יהודית, משלחות נוער, משלחות צבא, טקסים, דגלים וספר תורה ועוד ועוד מתערבבים בראש בניסיון לעשות סדר, להבין ולעכל ולומר לא עוד. עם חזק, חינוך הנוער וצבא חזק הם הם חוסננו הלאומי להמשך קיומנו כעם יהודי וחופשי במדינתו לעולמי עד". רב סרן שלמה פרג נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ז באלול תשס"ו (20.9.2006). באותו בוקר עשה את דרכו לדיון במטה עת רכב הנהוג בידי נער בדואי ללא רישיון, עקף את רכבו במהירות של 158 קילומטרים לשעה ופגע בו פגיעה חזיתית. שלמה נהרג במקום והוא בן ארבעים ושש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר רעיה, שתי בנות ובן, אב, שלוש אחיות ושלושה אחים. ספדה לו רעייתו מירי: "… אתה הכוח שכולם נשאבים אליו וממך מקבלים את תעצומות הכוח. אני אהיה בשביל הילדים שגידלנו בכל כך הרבה אהבה. שמור עלינו מלמעלה ואין לי ספק שאתה אתנו בכל רגע, מחלק את עצמך בכל הערוצים. … הסתכל סביבך, חוג מעלינו כמעוף ציפור והבט באחד… אחד… אחת… אחת… כולנו פה כדי להביע את אהבתנו אליך… … תהא מנוחתך עדן". עדי, צעירת ילדיו, הספידה אותו: "אבא שלי, תשע שנים וחצי אני מכירה אותך ומהרגע שנולדתי אמרו לי שאני מביאה אור ואושר לבית, אבל את כל הדברים האלה הבאתי בעיקר לך ולאימא. תמיד היית אבא אוהב, דואג, מתחשב, תורם, אבא חם, קורן, מאושר, מכבד, ואפילו ברגעים הכי קשים, תמיד הייתה בך טיפת שמחה ואור. אתגעגע אליך נורא ואוהב אותך, ואזכור אותך תמיד!" ספד לו מפקדו אבישי: "… שלמה עסק בלדעת ושלט בפרטים. … כשהצעתי לו לשנות את תפקידו ולקבל עליו פרויקט מורכב הסכים בשמחה. הוא למד הכול! נושאים חדשים, תיאומים, פגישות עבודה ודיוני מטה. ויכוחים על מיקום, בטיחות, קצב עבודה ולוחות זמנים, אישורים, חשמל, בטון, ריהוט, תקציבים, משאיות, מיזוג, דשא, ריצוף, הכול…!!! אבל יותר מהידע שרכש, את כולם כבש שלמה האדם. זה שהיה שם תמיד, מוכן להקשיב לכל בקשה, מוכן לכל פגישה. זה שידע לפרק מתחים דרך חיוך, הצעת פשרה מתאימה, שכנוע. הוא כבש את הקבלנים הישראלים ואת עמיתיהם האמריקאים, את אנשי המטה ונציגי קרן קיימת לישראל. כשהיה שם – היה ברור שהכול יסתדר. והוא היה שם – בכל מקום. הסתובב במבנים החדשים כמו חתן, עמד צופה על הגגות עם הקסדה הצהובה כמו אב גאה, טיפל בדשא שבפארק כמו היה זה הדשא שליד ביתו הפרטי. … וכשחנכנו את אולם הספורט, ואת הפארק – שלמה עמד לו בצד, צנוע כדרכו, מחייך – זורח מאושר. זמן פנוי לא היה לו. התרוצץ כל הזמן. בערבים למד, השכיל, טיפל במשפחה. שלמה היה איש בית למופת. אהב את המשפחה. השוויץ בה בפני כול, דיבר על ילדיו עם ברק בעיניים. על כל אחת ואחד מהם. … מקצוען, לומד ומתקדם, משכיל, פתוח, מחייך עם לב רחב. תמיד רוצה. אוהב לעשות. מלא אנרגיות. … שלמה. הלכת מעמנו מוקדם, מוקדם מאוד, מוקדם מדי. … הייה שלום שלמה פקודי. ידידי". מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, כתב לרעיה: "שלמה שירת כעשר שנים במצפה רמון. במהלך תפקידו האחרון פיקח על פרויקטים שונים והיווה מוקד ידע איכותי לשאר אנשי הכנף. שלמה התאפיין במסירותו לתפקיד, במקצוענותו בכל תחום ובאהבתו למשפחתו. שלמה היה איש משפחה למופת, בעל לב רחב, הנכון לכל משימה ועניין. מותו הנו אבדה גדולה לך, למחנה רמון ולחיל האוויר כולו". לזכרו של שלמה הקימה בתו כנרת אתר אינטרנט שכתובתו:chttp://shlomo-pereg.ad-olam.co.il. האתר מכיל תמונות, רשימות מפרי עטו של שלמה, קטעי עיתונות ודברי פרדה של בני משפחה, חברים ומכרים. במלאות שנה לנפילתו כתבה בתו כנרת: "בדיוק שנה עברה… … אני זוכרת את אותו יום לפרטי פרטים, הרי איך אפשר לשכוח יום שכזה… חזרתי מהטיול שלי, התקופה הטובה ביותר בחיים, לימים של שכול, עצב, כעס ואכזבה מהעולם… … אבא, אני כל יום חושבת איך החיים היו נראים אילו. אילו היית כאן אתנו, איפה כל אחד מאתנו היה היום? … אין לי ספק שהתא המשפחתי הוא הדבר הכי חשוב שהשרשת בנו. רק בזכות האהבה, הכבוד והדאגה אחד לשני אנחנו ממשיכים את השגרה ואת החיים כמעט כסדרם עם הרבה כאב וגעגועים". בנו גיא ספד לו: "אבא יקר! מה עוד עליך אוכל לומר, אבא אמיתי, טוב ומוכשר. לנו דאגת, את הכל מעצמך נתת, לא היה אכפת לך משום דבר אחר רק לתת מעצמך וכמה שיותר. תמיד נתת מעצמך הכל לאחים, בכל צרה שהיו מסתבכים, ושלוש אחיות שקראת להן נשמות, ברכת שיהיו כך כל הבנות. תמיד איחדת את המשפחה, מפגשים משפחתיים בחגים זה נוהל, שכל חג חייב לצאת אל הפועל. את סבתא שלנו אהבת מכל, נתת לה יותר ממה שאתה יכול. ולסבא דאגת, ניתוח ארגנת, שלוש שנים הוא סבל, ובמכתב אחד את הכל אירגנת. אבא בכל פעם שנישקת אותי מול אנשים היית שואל אם אני מתבייש בך? אז הנה התשובה: "אני מתבייש שאני לא טוב כמוך, שאני לא מוכשר כמוך, שאני לא חם ואוהב כמו שהיית. דבר אחד אני מבטיח לך – השארת משפחה טובה וחזקה שתמיד תמשיך בדרכך. עם אמא מדהימה שאותנו שומרת, בחוט של משי אותנו מחברת. והבת הבוגרת בכל היא עוזרת, "העתק מדויק של אבא", ככה אמא אומרת. ילדה גדולה, חכמה ומדהימה "חיים שלי", כך כינית אותה. אז נוח עכשיו שם במרומים. נוח! כי לא זכית לנוח כאן בחיים. ת.נ.צ.ב.ה." כתבה האחות רוזי: "הימים עוברים / ואנחנו עדיין לא מאמינים / שאתה לא בין החיים / שאתה קבור באדמה / ופתאום הכול שקט, דממה. / פעם שאתה היית, היה לי אור / אבל עכשיו אני רואה הכול שחור / אנחנו בשוק אנחנו בהלם, / אנחנו עדיין לא מעכלים / שיותר לא נראה אותך לעולמים, / ומה שרק נשאר זה זיכרונות ומבטים / והכול נראה כאילו זה לקוח מסיוטים / ואני רוצה להתעורר ולשאול מה קרה? / איפה אתה אחי / ואז לגלות שאתה לא לצדי / אני לא יודעת איך להתמודד עם כזה אסון / הרבה כאב, הרבה דמעות, הרבה יגון / שלא מגיעים לאף אחד / שצריך לחיות בכזה פחד". כתבה האחות מלכה: "בשלכת עץ עומד לבדו ברוח / אין לו רגע חם ואין לו צל / לפעמים גם הוא רוצה להרגיש בטוח / ולא כמו פרח שנובל / ולפעמים הזמן בוחן אותנו / מניח לרגלינו מכשולים / אף לנו יש את הכוחות שלנו / נראה לו שאנחנו יכולים / לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים / להיצמד אל החיים חזק, לא לוותר / להאמין בכל הלב שיהיה עוד טוב / ושלמרות הכול אנחנו נתגבר / אלוקים רואה הכול משגיח מלמעלה / שלא נאבד את התקווה / וגם אם לפעמים כואב צריך ללכת הלאה / אין דבר הכול רק לטובה / ולפעמים הזמן בוחן אותנו / מניח לרגלינו מכשולים / אף לנו יש את הכוחות שלנו / נראה לו שאנחנו יכולים". כתב אליהו, אחיו של שלמה: "עוד אני מחכה ומגשש בזיכרונות / ימים רבים עברו ואותם אין לשנות / רק במחשבות נוצצת תמונתך / ובדמיונות נמצא אני בקרבתך / ממך הכוח להישרד ולהתמיד / להישאר ולקוות שטוב יהיה בעתיד / ממך נשאב הרגש והכן האמיתי / שזה אתה שתישאר אתי / כי רק אתה נושא ציפיותיי / ובעזרתך אקיים את כל משאלותיי / ואין שום כוח שממנו אברח / ואת תקוותך ואותך אני לא אשכח / ועל כן ובזכותך אני נשאר / קיים, מאמין ואינו נשבר / שאתך אהיה בבוא היום / ולמענך אגשים את החלום". כתבה סיגל: "… כשאני חושבת עליך, שלמה, עולים הרבה מאוד זיכרונות… שלמה שמתרוצץ בין המטוסים, תמיד לחוץ ודרוך, שלמה במוסך המטוסים, מעורב בעשייה, שלמה הרגיש לבעיות ולקשיים של חייליו, שלמה המאותגר כל כך בפיתוח ובבנייה של אתרים מרכזיים וכל כך מיוחדים ביחידה, קורן משמחה על כל התקדמות והתפתחות, שלמה האב הכל כך מסור ודואג לילדיו, נמס מעדי. … איני יודעת היכן אתה אך בטוחני שגם שם אתה עושה חיל כפי שאתה יודע… יהי זכרך ברוך". כתבו בני משפחת אליה: "ארבעים ושש שנים של דורון ומתנה / לא צריך לדבר רק להביט בתמונה… / ולך לא נותר לעשות דבר בעצם / ולשבריר שנייה אתה שבוי בקסם / קצין וג'נטלמן פשוט אגדה, / עץ שצמח לתפארת וכך ברגע נגדע / ובוכים החיילים שחסו בצלו / של המפקד שהיה אגדה בגילו… / החיוך המשגע והמה-זה מיוחד / קפא לנצח כך ברגע אחד / הוא איננו, הוא מת ונקבר / ואותנו השאיר בשממה במדבר / השמש קרניה הוציאה מנרתיקה / ואספה אותו היום אל חיקה / את האיש והאדם / המקובל על כולם / ולפתע אינך… / ונגמרות המילים והגרון ניחר. / לא תשוב עוד רעי / לא היום ולא מחר". חבריו ללימודים באוניברסיטה מספרים: "שלמה, תמיד ישב בשורה הראשונה מצד ימין בשיעורים, הקשיב במלוא הרצינות לנאמר, ותמיד הוסיף נופך אישי משלו לדברי המרצה. לעולם לא הסתפק בתשובות חלקיות או מתחמקות, ואף לא ויתר לעצמו עד שירד לסוף דעתו של המרצה, בין אם לבסוף קיבל את הנאמר או נשאר בדעה אחרת. תמיד, בחיוך לבבי ואבהי, הציע את עזרתו לכל נזקק, ולא מעטים מאתנו עברו קורסים בזכותו. … הוא נתן לכל אחד להרגיש מיוחד, התעניין באופן אמיתי וכן בחייו, ואם נשאל, השכיל לשתף בעצה נבונה או התנסות אישית שלו שתרמה לעניין. … בניגוד לאנשי צבא רבים, שלמה כמעט שלא סיפר על עבודתו או הישגיו. … צניעותו הייתה חלק מזהותו, ובוודאי חלק מהקסם ששרר סביבו. … הוא דרש מעצמו את המקסימום בכל התחומים, ונראה שאף הצליח בכך. עבורנו הסטודנטים הצעירים יותר, הוא שימש דוגמה ומופת לכל הטוב של הארץ ושל האדם. מסירותו לעם ולמדינה, יחד עם היכולת להגשים חלומות אישיים וליהנות מהדברים הפשוטים שבחיים, נתנו לנו השראה מיוחדת פשוט להיות טובים יותר". בתום חודש לנפילתו נערך טקס מרגש לזכרו בבסיס רמון ובו נכחו רבים – בני משפחה, עמיתים לעבודה ומוקירי זכרו. באותו היום נערך טקס בפארק ששלמה תרם רבות לפיתוחו ולהפיכתו לפארק ירוק, במהלכו ניטע עץ זית לזכרו, הוצב סלע ובו פסוק מתהילים: "וענוים ירשו ארץ" והוצבו דני ספסלים. בנוסף נערך טקס מרגש בבית הספר "רוגוזין" שבקריית גת, שם נחנכה פינת זיכרון על שמו. רבים מחבריו, שכניו, בני משפחתו ומוקירי זכרו העלו קווים לדמותו ולאישיותו האיכותית והמיוחדת. יהי זכרו ברוך