פרג’י, יהודה

יהודה, בן שרה ויצחק, מראשוני המתיישבים בבאר-שבע לאחר מלחמת העצמאות, נולד ביום י' בניסן תשי"ג (26.3.1953) בבאר שבע. הוא למד בבית-הספר היסודי "מעוז", ואחרי-כן למד במשך שנה את מקצוע המסגרות בבית-הספר להדרכה מקצועית בעיר הולדתו. הוא היה תלמיד טוב והתבלט בכישרונו הרב למלאכת כפיים. בעצת הוריו נטש את מקצוע המסגרות ובחר במקצוע החשמלאות. מאחר שהיה בעל תפיסה מהירה וניחן ב"ידי זהב", הצליח ללמוד במהירות את המקצוע החדש בכוחות עצמו ותוך כדי עבודה. יהודה הצטיין לא רק בעבודתו כחשמלאי. כל מלאכה אשר דרשה זריזות ותבונת כפיים, צלחה בידיו. לא פלא הוא שעוד בטרם גיוסו, הספיק לעזור הרבה בכלכלת משפחתו הגדולה. ריים, כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו וידידיו, היה בן נאמן, ממושמע ומסור ביותר להוריו. תמיד שמע בעצתם והיה מקפיד במצוות כיבוד אב ואם. המסגרת החמה של המשפחה הענפה וגאוותה הרבה בהישגיו בעבודתו, כאזרח וכחייל, העניקו לו ביטחון והמריצו אותו להמשיך ולמלא את חובותיו היום-יומיות כמיטב יכולתו. יהודה גויס לצה"ל לצה"ל בתחילת ספטמבר 1971. לאחר הטירונות השתלם בקורס נהגים לרכב כבד, שבסיומו הוצב בתפקיד נהג בפיקוד הדרום. תפקיד זה לא סיפק אותו ולאחר זמן מה הוסיף והשתלם בקורס נהגים-חובשים. במסגרת הקורס הזה השיג הישגים נאים ביותר גם במקצועות עיוניים וקשים ללימוד, כגון אנטומיה. הוא הוצב לחיל הרפואה ונשלח למחוז אילת, שם מילא את תפקידו באורח אחראי ומסור שזיכהו להוקרה ולשבחים רבים. מפקדיו העריכו אותו כחייל למופת, שביצע את תפקידיו ביעילות ובמסירות. במשך תקופת שירותו בצבא, השתדל יהודה שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב בכל הזדמנות. בגלויות ובמכתבים ששלח, ניכרות אהבתו הרבה למשפחתו והתענינותו בחייו של כל אחד מבניה. בחופשות היה נוסע הביתה ומבלה בחברת הוריו, אחיו ואחיותיו את רוב זמנו הפנוי. בזכות אופיו הנוח, נכונותו להיות לעזר תמיד ומסירותו הרבה לעבודתו, היה יהודה אהוב על מפקדי היחידה ועל חייליה. מפקדו הישיר הביע את הערכתו ליהודה בהמליצו להעניק לו באופן מיוחד, דרגת סמל כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יהודה כנהגו של קצין מטה בפיקוד הדרום. במשך כל תקופת הקרבות מילא את תפקידו בנאמנות, באמונה וללא ליאות. הוא נהג את רכבו עד לקווים הקדמיים של כוחותינו ולא פעם נקלע להפגזות כבדות, אשר רק בנס יצא מהן בריא ושלם. בשוך הקרבות, לאחר הסכם הפסקת האש עם מצרים, קיבל יהודה חופשה ממפקדו כדי ללכת לבקר אצל משפחתו, שלא התראה אתה זמן רב. ביום ו' בטבת תשל"ד (30.12.1973), בעת שמיהר לחזור לבסיסו בתום חופשתו, נפגע הרכב שבו נסע, בתאונת דרכים והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושש אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, הדגיש מפקדו, ש"נפילתו של יהודה נגרמה בגלל רצונו העז לשוב למילוי תפקידו במהירות האפשרית. דבר שגרם לו לנסוע ב"טרמפ" צבאי שנקרה בדרכו".