פרג’ון, רועי

בן תמר ועמנואל. נולד ביום ט' בניסן תשמ"ה (31.3.1985) בבית החולים "בילינסון" שבפתח תקווה, גדל והתחנך ביהוד. אחד מתוך רביעייה – שלושה בנים ובת. בצאתו מרחם אמו היה משקלו של רועי 1,450 קילוגרם בלבד, אך לאחר שהות בת חודש בפגייה התפתח והגיע למשקל תקין, ובהגיעו הביתה עם שלושת אחיו כבר היה כאחד התינוקות. קל ונעים היה גידולו: כתינוק אכל וישן היטב, וחייך לעולם בעיניו הטובות. גם כשגדל המשיך לשתף פעולה, ולעולם לא קינא באחיו. קרבה מיוחדת שררה בינו לבין אחותו מור, ולכל אורך השנים היו השניים חברים טובים וחלקו את חוויותיהם ואת סודותיהם זה עם זה. בני שנתיים ושלושה חודשים היו הילדים כשאביהם נהרג בתאונת עבודה. ההלם היה גדול, אך האם, שנותרה לבדה עם רביעיית פעוטות, גילתה תעצומות נפש וגייסה את כל כוחותיה כדי להתמודד עם המציאות החדשה. בעזרת אמה ובסיוע מטפלות גידלה וטיפחה את ארבעת ילדיה באהבה, בצניעות ובמסירות, והעניקה להם את התשתית להמשך הדרך. בשנותיהם הראשונות זכו ארבעת האחים לטיפול מסור ואוהב במעון "נעמ"ת". יחד עלו לכיתה א' בבית הספר היסודי "במעלה", ומשם המשיכו לבית הספר התיכון התורני המדעי "יגאל אלון". בהיותם בני שלוש-עשרה, הוגשם חלומם של ארבעת האחים – "הפרג'ונים", כפי שכונו בחיבה – עת הוזמנו לתכניתו של אברי גלעד, שם נערך להם טקס בר מצווה חגיגי ובו זכו במתנות לרוב ובטיול של מור ותמי ליורודיסני בפריז. איש מהצופים לא נותר אדיש אל מול המחזה המרגש, ולא מעטים אף הזילו דמעות. רועי היה ילד מנומס ועדין, נעים הליכות, לבבי ורגוע, שופע הומור וחייכן. "רועי זה פשוט אהבה, או לחלופין, אהבה פשוטה," תמצת אחד מחבריו את מהותו; "לוקח את החיים במידת הרצינות היאה להם," הסביר אחד המורים. "הזיכרון הכי חזק שלי מרועי," סיפר רונן שמח, המחנך, "הוא העוצמה השקטה – העוצמה שיושבת במקום ושוקדת ועוזרת לאחרים ותומכת, מנהיגות רגועה כזאת שלא כופה על אף אחד ולא משתלטת על אף אחד, פשוט נוכחות עוצמתית שקיימת." במסגרת פרויקט המחויבות האישית, חנך רועי תלמיד בן שמונה וסייע לו בלימודים. את לימודיו שלו, במגמה הביולוגית, סיים רועי בציונים גבוהים. מוריו מספרים על המוטיבציה האדירה שגילה, על כך שהציב לעצמו יעדים ומטרות, ועל שלא התפשר עד להשגתם באופן מושלם. "כתלמיד היה רועי 'פרסומת' לחריצות ולשקדנות," מספרת אביגיל דרב, המורה להיסטוריה. "אני זוכרת את כתב ידו הקטנטן, העגול והמסודר, כפי שניבט אליי ממבחניו, ואת קנאתו לכל נקודה שהורדתי לו, לדעתו, שלא בצדק. אך גם כשהתמקח או מחה, אף פעם לא שכח את נימוסיו. היו בו ביישנות ועדינות כובשת, והומור וחיתוך דיבור מיוחד…" רועי היה חבר טוב של כולם, ידע לעודד ולחזק, לפרגן ולשמוח בשמחתם של אחרים ולתמוך בהם בשעת כאב. "הכול היה מרגיש, אדם רגיש שידע להגיד את המילה הנכונה בזמן הכי נכון," אומרים החברים. "הוא היה יכול לפתח שיחה עם כל אחד – עם ילד בן שבע ועם זקן בן שבעים," הם מוסיפים, ומסכם אחד מהם: "רועי חרת על דגלו את הססמה 'אהבת ישראל', דבר שבא לו בטבעיות. אדם מדהים." משפחתו של רועי היוותה יחידה אחת, מגובשת ומלוכדת. יחס של כבוד היה לרועי לסבתו ואהבה גדולה הייתה לו לתבשיליה – "לסבתא יש תבלינים בין האצבעות," נהג לחמיא לה. לאמו היה רועי קשור בעבותות, והוקיר את המאמצים שהשקיעה בגידולם שלו ושל אחיו כשהיא לגמרי לבדה. את רגשי התודה וההערכה הביע לא אחת, ומדי שנה דאג לציין את יום הולדתה בפרחים, בנרות ובעוגה טעימה. ובכלל, רועי אהב מאוד להפתיע, ובמלאות לאם יובל שנים, ארגן לכבודה עם אחיו מסיבת הפתעה גדולה ובלתי נשכחת. גם בבית הספר ידע רועי להכיר תודה, כפי שמספרת שני פרסקי, המורה לביולוגיה: "הייתי המומה מגודל התודה שאתה וחבריך הענקתם לי בסוף השנה. תמיד אמרתי 'הבחור הזה עוד יגיע רחוק'; עם מוטיבציה, נחישות, וכזאת יוזמה, שום דבר לא יעמוד לו בדרכו האיתנה…" דרכו של רועי הייתה דרך ארץ, מתובלת בהומור ייחודי ובאמרות שפר שנונות. אולם כשהגיעה העת לקבל החלטה חשובה, יצא אל האור רועי הרציני, השקול, הבודק, הבוחן, השוקל ומנתח. בראשית כיתה י"ב שמע רועי על המכינה הקדם-צבאית החדשה שהוקמה בבית אל; החברים תיארוה כמכינה פורצת דרך, הראשונה אשר ייעדה עצמה דווקא לבוגרי תיכונים דתיים, ולא לבוגרי ישיבות תיכוניות, כמקובל עד אז. רועי נשבה ברעיון, ובסיום שנת הלימודים שם פעמיו לבית אל. "הצעד שעשה, מבית מסורתי ותיכון דתי למכינה ישיבתית לא היה פשוט כלל," מעידים חבריו, "אך כשהחליט כי זוהי דרכו, צעד בה עד הסוף." חיבורו של רועי למכינה היה מיידי, וברושם החיובי שיצר קנה את אהבתם של רבותיו ושל תלמידי הישיבה. "גילינו בחור מוכשר ושקדן שהתקדם מבחינה דתית צעד אחר צעד, השקיע את כל מאודו בלימוד תורה, ואף בהפסקות הצהריים היה הולך לישיבה הגבוהה הסמוכה, ללמוד שם עם חברותא," מספר ראש המכינה ומייסדה, הרב משה מלכה. כשהסתיימה השנה, החליט רועי, בניגוד לרבים מחבריו, להישאר במכינה שנה נוספת ולהעמיק בלימוד התורה. חדור רוח התנדבות, נרתם רועי לכל משימה בישיבה, יזם וארגן אירועים, ואף קיבל על עצמו את האחריות לארח את תלמידי השמינית שהגיעו לשבוע היכרות עם המקום. בתקופת שהותו בבית אל אומץ רועי על ידי משפחת כהן – אילנית ושמעון, וילדיהם חן, יוגב, דותן ושלו. "כבר בפגישה הראשונה, רועי, הקסמת אותנו וכבשת לך מקום מיוחד ומשמעותי בליבנו," הם כותבים. "רועי השקט, החייכן, העדין והאדיב. … על הבית והמשפחה דיברת תמיד בעיניים מלאות אהבה…" בחיוך אוהב, ברוך ובסבלנות התמסר רועי לילדי משפחת כהן. בתוכו פנימה כבר התגבש רצונו להקים משפחה משלו, כפי שמעיד דוד פרג'ון, דודו: "תמיד כששאלנו את רועי מה הוא רוצה להיות – הוא אמר 'אני רוצה להיות אבא'," ומוסיפים בני הזוג כהן: "אחרי התקופה המשותפת שלנו איתך אנחנו משוכנעים – היית יכול להיות אבא נהדר." ב-4.5.2005 התגייס רועי לגדוד 97 של הנח"ל החרדי, במגמה ברורה להמשיך ולהתחזק ככל האפשר מבחינה דתית, ובד בבד לתרום לעם ולמולדת ככל יכולתו בהיבט הצבאי. בטירונות, למדו חיילי הפלוגה להכיר "בחור רציני, מתמיד, אחראי, אכפתי ומתחשב. תמיד מחייך, תמיד שמח, מחפש את האושר שבחיים." מספר חבר לפלוגה: "רועי היה אחד האנשים היותר מוערכים שתמיד הקרין נחת ואהבה ותיווך בין כולם," ואחר מסכם: "על רועי נאמר 'מים שקטים חודרים עמוק.'?" באחד המסעות נקע רועי את רגליו, אך למרות הכאבים העזים התעקש לבצע את התרגילים כמו כולם. כוח הרצון שהפגין, היותו הראשון להתנדב לכל משימה והשקט שבו התנהל, זיכו אותו באהבת החיילים והמפקדים כאחד. "הוא גידל את החיילים בגדוד מרוב שהיה דומיננטי … היה בוגר יותר משאר החבר'ה שבגילו. … כולם אהבו אותו, פשוט בן אדם מקסים," אמרו. לכל אורך התקופה הקשה והשוחקת ביצע רועי את כל המטלות ביסודיות ובשלמות, ובלי להתלונן. "… זו הייתה ההתחלה של מסירות הנפש וההשקעה שנראתה במשך כל שירותו הצבאי, עד היום האחרון…" אמרו החברים בכאב. את המסלול סיים רועי כחייל מצטיין, אך בטרם יצא לקורס מ"כים, התלבט ממושכות: "הוא לא ידע באיזו מידה יגרמו יציאתו לקורס והיותו מ"כ לדאגה יתרה לאמו ויפגעו בה, ומהם סדרי העדיפות במצב הזה." בסופו של דבר יצא רועי לקורס, והצליח לשלב את הפעילות הצבאית עם דרכו הרוחנית – אף שהיה מוטרד, כפי שמספר הרב יצחק בר-חיים: "כששוחחתי עמו, לעולם לא העלה טענה כלשהי, רק טענות על עצמו – צריך להתחזק יותר במניין, להרבות בקידוש ה', כמה צריך להודות לה' שנמצאים בגדוד שנותן מעלה באופן הטוב ביותר לכל דבר שבקדושה." רועי סיים את הקורס בהצלחה, והיה למפקד כיתה בפלוגת "גיבורי החיל". מספר אחד החברים לסגל: "רועי אמר לי שאחד הדברים שהכי חשובים לו בתור מפקד זה שהחיילים ירגישו שהוא האבא שלהם, כי לו לא היה אבא. ובאמת, החיילים אמרו שרועי דואג להם כמו אב לילדיו." תשומת לב מיוחדת העניק רועי לחיילים הבודדים ולעולים החדשים שבפלוגה. "רועי תמיד היה מצחיק אותנו," מספר אחד מהם, "והיה משוחח איתי כאילו היינו חברים מאז שהיינו ילדים. לא כל אחד מתייחס כך לעולים חדשים." בשאיפתו המתמדת למצוינות ולשלמות היווה רועי מודל לחיקוי: "תמיד כשהיינו יוצאים הביתה, הוא היה הכי 'מדוגם' ומסודר, האפוד שלו היה משופצ"ר להפליא… האהבה שלו לחיים אידאליים הייתה מראה מרענן בצבא. היה לו מבט שהביע 'חלומות' – שאיפות גבוה גבוה." מעיד המפקד, סגן-משנה דניאל אטלי: "יותר מכול בלט רועי בשקט ובצניעות שלו, אבל תמיד נקט יוזמה כשצריך. גאווה לא הייתה בו – רק פשטות, תמימות וענווה, טוב לב, אמונה ונתינה." גדודו של רועי, "נצח יהודה", היה כוח החי"ר הקבוע היחיד בחטיבה המרחבית מנשה, וחייליו פעלו במחסומים, ביצעו מעצרים, תפסו מבוקשים, והפכו למומחים בכל הקשור לפעילות באזורי הבקעה ויריחו. רועי, ששימש מפקד מחסום בקעות שבבקעת הירדן, היה לוחם מעולה, אך לרגע לא שכח את הווייתו האמיתית כיהודי ירא שמים, ואת הזמנים שבין פעילות מבצעית אחת למשנה הקדיש לתפילות וללימוד: "הדבקות שהייתה לרועי בזמן התפילה, כאילו כל יום נפגש בטקסט בפעם הראשונה … העדינות, הקול הערב…" נזכרים החברים. ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה הוקפץ גדודו של רועי לסייע בחילוץ ההרוגים בטנק שעלה על מטען. לאחר מכן, חזרו החיילים לבקעה. בשלב זה היה רועי אמור להמשיך הלאה, לקורס קצינים, אבל מסלול הקידום המהיר של הבחור המבטיח, העדין, השקט והצנוע, נקטע באחת. בשבת, כ"ה באב תשס"ו (19.8.2006), נפל רועי בפיגוע ירי בבקעת הירדן. בסביבות השעה 12:00 בצהריים הגיע למחסום בקעות מחבל, שלף אקדח, והחל לירות לעבר החיילים שאיישו את המחסום. כדור אחד פילח את חזהו של רועי, והוא נפצע אנושות. המאמצים להחיותו כשלו, ורועי מת מפצעיו. חייליו פתחו במרדף אחר המחבל, הצליחו להורגו, ולתפוס חשוד נוסף, שלימים נשלח למאסר עולם. ספד לרועי המג"ד, סגן-אלוף איציק גיא: "רועי גילם תכונות שהיינו רוצים לראות אצל כל לוחם ומפקד: מצד אחד טיפל בחיילים שלו באהבה רבה ובמסירות נפש בכל שעות היום והלילה, ומן הצד האחר היה חייל מקצועי שלא מוכן להתפשר." רבות הן המילים שנאמרו ושנכתבו על רועי. באתרי האינטרנט הביעו מאות גולשים את השתתפותם בצער המשפחה. כתב אחד מחבריו ללימודים: "אני חש את בכייה של נפשי … אני נזכר בך, ביופי שלך, בשני הדברים העיקריים שעולים בי כאשר אני חושב עליך – ענווה ומצוינות. היה בך את מה שהיה בגדולי ישראל – עוצמה, ויחד עם זאת צניעות אדירה. רועי, אחי, אני אוהב אותך." "אני זוכר אצילות גדולה," כתב חבר אחר. "אני זוכר אדם שחי חיים אמיתיים, שנמצא תמיד באמת של החיים." והוסיף חבר לפלוגה: "זכינו ורועי היה עימנו בצבא, והטמיע בנו את חותמו, את הנועם והעדינות שהיו בו ושנחקקו בנפשנו לעד." מוריו של רועי, חבריו לפלוגה ומפקדיו איגדו את הסיפורים והזיכרונות, את דברי ההספד ואת רשימות הפרידה שכתבו בשתי חוברות אשר הוגשו למשפחה. הרב יוסף שנה, רב בית הספר "יגאל אלון", השווה בהספדו את סיפורו של רועי לסיפור עקדת יצחק. "… אצל אברהם תפילתם של המלאכים התקבלה, ואילו אצלכם, המלאכים רצו את רועי איתם בישיבה של מעלה, בנועם הליכותיו, ליהנות מחיוכו ומחוכמתו." כתב המחנך צחי יוקל: "רועי, התקדמת במעלות התורה בחייך הקצרים כאילו ידעת שמחר יום מותך. הגעת בתוך זמן קצר למדרגה שרבים מאיתנו היו רוצים להיות בה…" וספד לו המחנך ויקטור וקנין: "… הדבר שהכי אפיין אותך, רועי, הוא החיוך המבויש. החיוך – שמחת החיים, אהבת החברים, היושר, הנתינה לכל הסובבים אותך. הביישנות – הצניעות, הנתינה בסתר, הרצון לעזור לכולם, אך להיות מאחורי הקלעים. מבחינתי זו צוואתך לנו. יהי זכרך ברוך!" כתב דני מרקס, מפקד המחלקה: "רועי היה דמות שמשדרת הרבה רוגע, ביטחון, חוסן ולא רק פיזי. ראיתי הרבה אכפתיות, רצון ללמוד, לדעת ולהתקדם, והמון אהבת אדם. אני מקווה שנדע להמשיך את דרכו, וזו תהיה ההנצחה הטובה ביותר." כתב מפקדו לשעבר של רועי, דניאל רודיונוב: "… כיום אני יודע בוודאות שרועי היה שליח נאמן לקב"ה ועשה את תפקידו נאמנה בזה העולם…" רועי הונצח במפעלים שונים. ביהוד הוקמה קרן גמילות חסדים על שמו; חיילי גדוד 97 הכניסו לבית כנסת ספר תורה לעילוי נשמתו. סרטון שנערך לזכרו הועלה לאינטרנט, ומופיע בכתובת: http://www.etrog.tv/galleries/memories/fargun. סמוך ליום הזיכרון תשס"ט התארחה מור, אחותו של רועי, בתכנית הרדיו של אבי כץ, "שיחות לילה", בתחנת "רדיו ללא הפסקה", וסיפרה על אחיה. מפקד הגדוד, סגן-אלוף איציק גיא, הוסיף דברים לזכרו. לתכנית אפשר להאזין באתר התחנה, http://www.103.fm, במדור ארכיון מדיה. חבריו של רועי עשו שבת לזכרו בישיבת "אור עציון" והעלו קווים לדמותו. "הביטחון בדרך שלך," כתבו החברים, "הידיעה של דרכך, הקנתה לך שקט עצמי שהקרין על אחרים חום ואהבה, תמצית חיינו… חייו של רועי לא היו משהו שהיה רועי, החלל הראשון של גדוד "נצח יהודה", היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין ביהוד. הותיר אחריו אם, שני אחים חיילים – אלירן וגיא, ואחות – מור. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. בטקס גילוי המצבה נגלה הכיתוב האישי שבחרה המשפחה לחקוק: "בן ואח יקר ואהוב / ירא אלוקים תמים בדרכיו וצנוע בהליכותיו". ונגמר אלא משהו נצחי שממשיך, ועלינו לזכרו ולהמשיך את דרכו בחיינו לעולם." יהי זכרו ברוך.