עודד, בן אילה ומשה, נולד ביום כ"ט באדר תש"י (18.3.1950) בכפר ביצרון. הוא למד בבית-הספר היסודי בגן יבנה, המשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-איזורי בבאר טוביה, ואחר-כך למד בבית-הספר להכשרת טכנאים בהנדסה חקלאית "יד נתן" בעכו. בקיץ 1969 כתום י"ג שנות לימודים, עמד בהצלחה בבחינות הגמר. בן זקונים היה עודד להוריו, אח אוהב ליגאל ולצבי. שקט היה וצנוע, חובב ילדים מאין-כמוהו. בבית-הספר היסודי התגלה כתלמיד שקדן ותאב-דעת. נער חברותי היה, וטוב לבו הדריכו תמיד לעזור לזולת. סיפר אריה, שהכיר את עודד הנער: "השלווה לוותה אותו תמיד, כשחיוך טוב נסוך על פניו היפות. כשראית אותו חשת, שרווחה מיוחדת אופפת אותך, כי לפניך עמד צעיר, שחופת-תכלת לראשו, והוא צופה לעתיד ורוד, רענן ופורה". מחנכו של עודד בבית-הספר התיכון בבאר טוביה ציין כי רחש חיבה רבה לתלמידו עודד. "היו טבועות בו תכונות נעלות, שאינן בנמצא אצל נערים רבים. הנער היה עניו ומצניע לכת". שנתיים למד בבאר טוביה, ואחר-כך הלך לבית-הספר להנדסאים "יד נתן". הוא התגורר בפנימייה שליד בית-הספר, והתוודע אל חבורת נערים, שלא הכיר קודם. חבריו בפנימייה מעידים, שעודד היה בחור עליז ואהב להתבדח. סיפר ידידו עופר: "כולם אהבו אותו, והראייה – עודד קיבל בבית-הספר את הפרס לחברה, שניתן פעם בשנה לחבר הטוב והמסור העוזר לכול ואינו נוטר שנאה לאיש". הוא נטל חלק בפעולות מטעם הגדנ"ע, השתתף במסעות ובטיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ, והיה דמות בולטת בכל מסיבה ואירוע חברתי. הוא היה עלם גבה-קומה, "גבוה משכמו ומעלה", לדברי מכריו. עודד גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1969 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק ובקורס למפקדי טנקים. תחילה שירת כרובאי חרמ"ש, ואחר כך כמש"ק טנקים, ועשה במרחבי סיני בתקופת מלחמת ההתשה. חבריו לנשק מספרים על עדינות נפשו ועל תבונתו. הוא ידע להלהיב את חבריו לביצוע מושלם של משימה שהוטלה עליהם, והקל עליהם בשעות של געגועים לבית. בדבקות ובמסירות ביצע כל עבודה ובשעות מנוחה נהג לעתים להתווכח עם חבריו בענייני פוליטיקה שהטרידו אותו. "דעותיו היו יסודיות, ידיעותיו – מעמיקות, מגובשות מאוד", סיפרו חבריו. כשבא הביתה לחופשה קצרה לבלות בחיק משפחתו, היה מאזין בתשומת לב לכל בני המשפחה, אך על עצמו סיפר מעט מאוד. בקיץ 1972, כשהשתחרר עודד מהשירות הסדיר, שב אל כפר מולדתו והתכונן להתבסס במשק שהקימו הוריו. סיפרה צילה: "עודד אהב את המשק ואת הכפר. הוא ניגש לעבודה במלוא ההתלהבות והמרץ. הוא נהג להשכים קום, ועם אור ראשון היה יוצא לשדה. חרוץ היה מאז ומתמיד. בכוחות עצמו ביצע עבודות קשות וגם כשהיה עסוק וטרוד מאוד, לא השיב ריקם פני חבר, שבא לבקש את עזרתו". תכונותיו היו לשם דבר בכפר ביצרון. בשעות הפנאי תכנן תכניות פיתוח למשק וטווה בחשאי את חלומותיו. מלחמת יום-הכיפורים שמה קץ לתכניות ולחלומות. בערב יום הכיפורים נקרא עודד אל יחידתו בחיל השריון. הוא נפרד מהוריו ומחבריו ובלא היסוס יצא לדרכו. הוא נשלח לחזית הדרום, שם פעל כמש"ק טנק. עשרה ימים לחם באומץ לב ובעוז רוח בקרבות הבלימה. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) נפגע עודד ונהרג במהלך קרב עקוב מדם על השליטה ב"חווה הסינית". חבריו מספרים, שניצב בצריח זקוף וגא, ובמותו פילס דרך לכוחות שפרצו לתוך שטח מצרים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בביצרון. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "עודד ז"ל נטל חלק בקרב ההבקעה להקמת ראש-גשר בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. מעשיו וכושר התמדתו במלחמה ארוכה זו שימשו לנו, חבריו, מקור לכוח. עודד היה אהוב ומקובל על חבריו ועל מפקדיו. אבדתכם היא אבדתנו". ידידים ומכרים רשמו דברים על דמותו ועל דרכו של עודד בביטאון של בית-הספר האיזורי "באר טוביה", שיוחד לנופלים במערכה
