רפאל, בן רחל ז"ל ופייבל, נולד ביום י"ד באב תש"ד (3.8.1944) ברמת-גן. הוא למד בבית-הספר היסודי "המרכז" ברמת-גן ובבית-הספר התיכון-חקלאי "הכפר הירוק". רפי היה נער גבה קומה, בלונדי ויפה תואר. מנעוריו היה ספורטאי נלהב, במיוחד למשחקי הכדורסל והכדורגל. בחברה היה אהוד על הכול, ואת שעות הפנאי ניצל לקריאה ולכתיבה. קשה היה להאמין שהנער היפה, החברותי והחביב, אוהב להסתגר בדל"ת אמותיו ולקרוא. "הוא היה כאנציקלופדיה מהלכת על שתיים", סיפרו מיודעיו. כשהיה כבן שש-עשרה נפטרה אמו והדבר הטביע עליו את חותמו ושימש גורם חשוב בהתפתחותו, לרבות נטייתו לשירה. "הוא כתב שירים רבים – חלקם מסוג השירה הלירית וחלקם פזמונים. פזמונים אחדים משלו גם הולחנו על-ידי יעקב הולנדר". סיפרה עליו חדווה: "יפה תואר, אהוב על משפחתו ועל מכריו, השתלב בעבודה ויכול היה ליטול מלוא חופניים מתענוגות החיים, אך הוא בחר לצעוד בשבילים השקטים, הרחק משאון והמולה, ללא התבלטות עצמית. במקום לדאוג לחייו הפרטיים ולעתידו, שיקע עצמו בשירה, בנה לעצמו עולם פרטי משלו, עולם נעלה, שבו לא הייתה דריסת-רגל לאיש, ובו גילה את עצמו בכל רגשנותו, בכל נימי נפשו". סיפר חברו יוסי: "מעולם לא רבנו, מעולם לא צצו ביננו חילוקי דעות. קשה היה לריב עם רפי, כי טוב היה. רפי אהב את החיים. אהב ספורט. אך ביחוד אהב להתייחד עם עצמו ועם חלומותיו". רפאל גויס לצה"ל במחצית מאי 1962 והוצב לחיל התותחנים. מספרים עליו חבריו ליחידה: "'רינגו', זה היה שמו בחבורה שלנו. ספק אם יותר משניים-שלושה חברים בסוללת המרגמות ידעו את שמו המלא. לכולם היה ידוע בכינויו. איש לא ידע כיצד דבק בו הכינוי הזה. אולי בשל שפעת שערו הבלונדיני, פיאות לחייו הארוכות וזיפי זקנו, שלא היה מגלח, ששיוו לו, כשהיה ניצב בזחל"ם, מאובק בעניני האבק שהעלה הזחל מאדמת המדבר, דמות של אחד מגיבורי המערבונים. אולי משום ששלוות הנפש שלו, שהשתקפה באורח דיבורו, השרתה אווירת ביטחון על כל הסובב אותו והעניקה לחבריו בצוות הרגשה, שאפשר לסמוך עליו בכל, כאילו שריף רחב כתפיים עומד לצדם. אולי בא לו כינויו 'רינגו' מכך, שבכל רגע של מנוחה באימונים, היה רפי משתרע על האדמה, כובעו שמוט על עיניו ורגליו מוטות אל על בתנוחה אופיינית לסרטי המערב הפרוע. ואולי משום שלעתים קרובות היו ספרוני המערבונים, מעוטרים בדמויות בלונדיניות בלתי מגולחות, חבושות במגבעות רחבות שוליים, מבצבצים מכיסיו. "רפי היה חייל טוב. הוא מילא כל תפקיד שהוטל עליו בנאמנות וביעילות, בין שהיה זה במסגרת חיי השגרה של הסוללה, ובין שהיה זה ברגעי מתח. אולם רפי היה לא רק חייל טוב, אלא גם חבר טוב. בכל מקום שנדרשה עזרה לאחד מאנשי הצוות שלו, או של צוות שכן, בכל מקום שנדרשה התנדבות לביצוע עבודה דחופה, יכולת למצוא את רפי. אחד מסימני ההיכר שלו בסוללה היה חוש ההומור המעודן שלו, שתמיד הוליד רעמי צחוק בקרב חבריו לצוות. תכונה נוספת הייתה לרפי, שבה נתייחד משאר אנשי הצוות, וזו אהבתו, או יותר נכון תאוותו, למלה הכתובה. היה לו צורך פנימי לקרוא, לקרוא, לקרוא. לפעמים אפילו לא חשוב מה. תמיד היית רואה אותו ובידיו או בכיסיו ספר, ספרון, עיתון או כל דבר אחר הניתן לקריאה. כל אימת שהיו מגיעים ספרים או עיתונים לסוללה, היה רפי ראשון המסתערים עליהם וראשון הבולעים אותם בצמא. אפילו בהפסקות מצא לעצמו פינה שקטה וקרא. איש מאתנו לא העז להפריעו ברגעים אלה. את סוד כתיבת הפזמונים הסתיר 'בהצלחה' מכולנו. איש מאתנו לא ידע על כך. לאחר שכמה מפזמוניו נבחרו לביצוע פומבי על ידי להקה צבאית וזכו להערכה, לא יצא רפי מגדרו ולא סיפר על כך לאיש מחבריו לסוללה. יקר היה לו תחביבו כצעצוע אישי ואינטימי". בשלהי ינואר 1965, משחזר לחיים האזרחיים, המשיך רפי לעסוק בפזמוניו ועבד עם אביו בבית החרושת. במלחמת יום-הכיפורים שירת כרגם מכמ"ת בחזית הדרום. ביום י"ח בתשרי תשל"ד (13.10.1973) הייתה היחידה בתנועה, כאשר נתקבלה הודעה על התקרבות מטוסי אויב. אנשי היחידה עשו את המוטל עליהם, וכל אחד ירה בנשקו האישי על המטוסים. מטוס מצרי אחד נפגע ונפל בין שני זחל"מים של היחידה. באסון נפצעו חיילים רבים וביניהם רפי, שנכווה קשות ונפטר מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "רפי שימש נאמנה בתפקידו כאיש צוות. משכמו ומעלה בלט בין חבריו בחינו ובלבביותו, היטיב לקיים יחסי רעות וידידות עם חיילי הגדוד ועם מפקדיו. על רבים מאירועי הסוללה הטביע רפי את חותמו". לזכרו הוציאה המשפחה לאור ספר ובו שיריו ופזמוניו של רפי. כמו כן כלולות בספר רשימות שכתבו עליו חבריו וקרוביו. במכלול יצירתו בולט שירו המזעזע "קברי", שנכתב על-ידי נער בן שש-עשרה, לאחר שאבדה לו אמו, והוא כאילו צופה את עתידו הנורא כעבור שנים. "קברי ריק אך עודו ממתין / כולו אפל / שחור לועו / שניו חדות / רירו זב / אפו מרחרח / רגליו דשות / התאזר בסבלנות אחא! / על טס מבהיק אוגש לך / מתת חינם. / מפלט שלווה אתה לי / ברית אחים כרתנו ואותה לא נפר".
