פצ’ניק, יוסף

יוסף (יוסי), בן מרים ואהרון, נולד ביום כ"ח בניסן תשי"ג (13.4.1953) בפולין ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1957. הוא למד בבית-הספר היסודי בשדמות-דבורה, ומכיתה ה' המשיך את לימודיו בבית-הספר החקלאי "כדורי". לאחר עלייתה ארצה התיישבה המשפחה במושב שדמות-דבורה, ושם גדל יוסי. לדברי חברתו ללימודים, לא היה תלמיד שקדן, אך הודות להגיונו הבריא הצליח במקצועות שלמד מרצון. עוד בימי בית-הספר היסודי היה יוסי פעיל בחברה ותמיד עמד במרכז העניינים. בבית-הספר נחשב בין המצטיינים בספורט בכלל, ובג'ודו בפרט. הוא התאמן בג'ודו בעקשנות וללא ליאות. כן הרבה לשחק בכדורגל, שהיה אהוד עליו במיוחד. יוסי היה נמוך קומה ומוצק, בעל פנים מנומשות וחיוך שובב. אף-על-פי שנראה קטן וילדותי, היה למעשה חזק ושרירי ובעל כושר-גופני מצוין. זריז היה ומהיר-תגובה וניחן בשקט פנימי. יוסי היה ידיד טוב ונאמן לחבריו ולא היסס לחלוק עם חבר דבר שחסר לו, או לעזור לידיד ככל שיכול. הוא אהב הרפתקאות ואהב את החיים, ולעומת זאת שנא לישון הרבה ואהב לעבוד קשה שעות ארוכות. תמיד היה רגיש מאוד לתגובות הסובבים אותו והיה מסור ביותר לאחיותיו ולהוריו, שהיו אהובים עליו מאוד. עוד כשלמד בבית-הספר "כדורי" היה מסייע רבות להוריו בעבודות המשק החקלאי, ולפני שגויס לצבא, עבד חודשים אחדים במשק ואף בחופשותיו היה עוזר בעבודות שונות. מנעוריו אהב מאוד את המשק ושאף לחזור אליו, ולהמשיך לפתחו לאחר שיסיים את שירותו הסדיר. יוסף גויס לצה"ל בתחילת מאי 1971 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מ"כים חי"ר, הוצב בגדוד "הבוקעים הראשון" של חטיבת "גולני". מפקדיו ראו בו חייל טוב מאוד, נבון, בעל כושר גופני מעולה וכושר מנהיגות. כן ציין מפקדו, שאם כי הוא בעל מענה-לשון, הרי הוא ממושמע ומתאים לתפקידי פיקוד. לאחר שהשלים קורס קציני חיל-רגלים, מונה יוסי מפקד מחלקה בגדוד, ובמסגרתו עסק לפני מלחמת יום-הכיפורים בסיורים בקו עזה. בחוות דעתו כתב מפקדו בקורס שיוסי הוא חברותי, מוכן להשקיע מאמץ למען אחרים, בעל ביטחון עצמי וכושר מנהיגות. בתפקידו כמ"מ הוערך כקצין טוב, בעל יכולת טובה מאוד, אחראי ומסור. לדברי חבריו ופקודיו בצבא, היה יוסי מ"מ לדוגמה. הוא אימן את מחלקתו ביעילות ולכן כל משימה קשה הוטלה עליה. הוא העביד את חייליו קשות והעמיד להם דרישות חמורות, אך כל מה שדרש מהם נהג לעשות יחד אתם וידע להסביר להם את חשיבות הדברים. היה לו כוח סבל רב ומעולם לא התלונן. גם חייליו לא התלוננו, שכן למדו ממנו, אהבוהו והעריכוהו. יוסי היה להם כאח, כידיד וכמפקד גם יחד. הוא דאג להם בכל המובנים, הכירם היטב, הבין את בעיותיהם והשתלב בחברתם. אמיץ לב היה ולא ידע פחד, היה בטוח בעצמו, סמך על פקודיו והשרה מביטחונו עליהם. בזכותו הצטיינה יחידתו במוראל גבוה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נשלח יוסי עם יחידתו לרמת-הגולן. גם במלחמה לא נתן יוסי לעצב לשלוט באנשיו. לדבריהם היה הזחל"ם שלו מקור השמחה בגדוד והחיילים בו צחקו ושרו, גם כשמצב-הרוח לא היה מרומם. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), בעת שהוליך את אנשיו בקרב לכיבוש החרמון, נפגע יוסי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעפולה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. חטיבת "גולני" הוציאה לאור ספר בשם "לא המלים מדברות על המוות", לזכר חלליה במלחמת יום-הכיפורים. בספר כלולים דברי חברים וחברים לנשק על יוסי ועל דמותו; בחוברת "תלמים", ביטאון תנועת המושבים מאוקטובר 1974, שהוקדשה לחללי המושבים במלחמת יום-הכיפורים, פורסמה רשימה עליו.