פסחוב, אסתר (אתי)

בת אלה ושמובה. נולדה ביום כ"ג באב תשמ"ג (2.8.1983) בחדרה. גדלה בשכונת אזורים בחדרה ובגבעת אולגה. היא החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי 'אור לטף', המשיכה לחטיבת- הביניים ב'תיכון חדרה' וסיימה את לימודיה בתיכון הטכנולוגי 'נעמת' במגמת מינהל. בהגיעה לכיתה י"א, במקביל ללימודיה, החלה לעבוד במלצרות וסייעה לפרנסת המשפחה. אתי כונתה "ילדה עם לב של מלאך". בחורה עדינה, שקטה ובעלת לב זהב – במובן הרחב של המלה. תמיד הציעה את עזרתה, גילתה רגישות והזדהות עם הזולת, ידעה להשתתף בשמחת יקיריה או לתמוך בהם בשעות צער וכאב. חיוכה התמידי שידר חום ואהבה והיא הפגינה מעורבות אמיתית במתרחש סביבה. גם בתקופות קשות ידעה ליהנות מהחיים, לנצל את הזמן ולהפיק את המירב. בכל מקום שהיה בו צחוק – ניתן היה למצוא את אתי, שלא ויתרה על רגעים שמחים גם כשהיתה עייפה. אתי היתה 'ילדת בית' ועמדה במרכז חיי המשפחה. היא אהבה לעזור לאמה באפיית עוגות ובכל יומולדת היתה מארגנת מיוזמתה מסיבה קטנה, כדי לתת הרגשה טובה לבעל השמחה. גם בקרב חבריה היוותה את עמוד התווך: הכל סבבו אותה וביקשו את קרבתה, שעו לעצותיה ונעזרו בה. "אדם גדול מהחיים," אמרו עליה. לאתי היו תחביבים רבים. היא אהבה מאוד להאזין למוזיקה בסגנונות שונים, הרבתה לבלות עם חבריה, לצאת לפאבים ולרקוד בדיסקוטקים, נסעה עימם לטיולים וישנה באוהלים והקפידה להצטלם ולתעד את כל חוויותיה. לפני גיוסה נסעה עם בני המשפחה לצרפת ונהנתה מאוד. אתי טיפחה מאוד את חיצוניותה, גילתה רגישות מיוחדת לאסתטיקה והחליטה ללמוד את המקצוע. היא השתתפה בקורס בניית ציפורניים, התמקדה בתחום הקישוטים והיתה משקיעה בכך שעות ותשומת-לב רבה. בתחילת דצמבר 2001 התגייסה לצה"ל. לאחר טירונות בת חודש במחנה זיקים סופחה ל'משמר הגבול' כמש"קית נפגעים והוצבה בבית המורשת ואתר ההנצחה של 'משמר הגבול' בצומת ברקאי. אתי, היחידה שנשאה בתפקיד זה במג"ב, היתה אחראית על הקשר עם משפחות שכולות ועל הנצחת חללי מג"ב. היא התמסרה לתפקידה, היתה גאה בהשתייכותה ל'משמר הגבול' והפגינה איכפתיות ודאגה למשפחות. כולם אהבו אותה: חבריה לשירות, מפקדיה ובני המשפחות, שאיתם עמדה בקשר. חבריה מעידים כי היתה מחויבת לתפקיד, מילאה אותו בחום ובאהבה ולא בכדי כונתה "מלאך במדים". אתי הכירה את השכול מקרוב. היא איבדה את בת דודתה האהובה, שושנה ריס, בפיגוע התופת ברחוב הנשיא בחדרה בשנת 2000. היא לא פסקה מלחשוב עליה ויום-יום היתה קוראת את השירים שהותירה שושנה. שלושה שבועות לפני נפילתה ביקרה אתי, במסגרת תפקידה, אצל משפחת פרנקו, שאיבדה את הבת קרן בפיגוע התופת בצומת יגור. סיפרה יוכי פרנקו: "היא באה אלינו הביתה וראיתי מיד שהיא מבינה היטב את הסבל והכאב שאנחנו נאלצים לעבור מדי יום כמשפחה שכולה. היו בה התכונות המיוחדות שנדרשות ממי שנאלץ להתמודד עם משפחות שכולות. היא היתה כה נעימה, היא עודדה אותנו. בגיל כל כך צעיר צריך הרבה חוסן ואומץ בשביל זה. היא היתה משהו מיוחד." לאתי היו חלומות רבים. נותרו לה תשעה חודשים לשחרור. היא תכננה לטייל, לראות את העולם, לבקר את דודה בארצות-הברית, עמדה לגשת לבחינת הסיכום של קורס בניית הציפורניים ורצתה ללמוד עיצוב שיער. היא ביקשה להמשיך ולתרום וקיוותה לנצל את הזמן שנותר לה לשרת כדי להפוך ללוחמת. ביום שבו נגדעו חייה התקבל האישור לכך אך היא לא הספיקה להגשים את חלומותיה. ביום ט"ו בחשוון תשס"ג (21.10.2002) נפלה אתי בפיגוע חבלני והיא בת תשע-עשרה. היא עשתה את דרכה הביתה מהבסיס ועלתה לאוטובוס אגד בקו 841. האוטובוס הגיע לצומת כרכור-עין שמר ועמד בתחנה לכיוון חדרה. בסביבות השעה 16:20 נצמד אליו ג'יפ עמוס עשרות קילוגרמים של חומר נפץ, והתפוצץ. ארבעה-עשר בני אדם ואתי ביניהם נהרגו בפיגוע ועשרות נפצעו. שני חיילי מג"ב ששירתו עם אתי ביחידת ההנצחה נפלו עימה – חברתה הטובה סמל-שני ליאת בן-עמי וסמל-ראשון אימן שרוף. אתי הובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין החדש בחדרה ונטמנה לצד בת דודתה שושנה ריס. הותירה הורים, אחות – רעיה, ושני אחים – שרון ואוראל. לאחר מותה הועלתה לדרגת סמל-שני. על קברה ספדה לה בת דודתה, אחותה של שושנה: "חשבנו שמתנות שמקבלים זה לתמיד. אותך הלוו לנו, ונתנו לנו רק טעימה מאוצר אנושי גדול." מפקד אתר ההנצחה של 'משמר הגבול' הספיד אותה: "אנחנו המומים וכואבים את מותך. את, שהיית מש"קית נפגעים, והיית אוזן קשבת למשפחות השכולות, עכשיו בצד השני."