ניסים-יגאל, בן מלכה ויהושע, נולד ביום ה' בסיון תשי"א (12.6.1951) בבת ים. הוא למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני" בבת ים, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר הריאלי בחיפה, במסגרת הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר. הוא היה בוגר המגמה הריאלית-ביולוגית ובקיץ 1969 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. בן בכור היה יגאל להוריו. בגן הילדים של הגננת רחל, ברחוב רוטשילד 3 בבת ים, התגלה כילד עירני ושובב, והגננת גידלה אותו וטיפלה בו במשך חמש שנים. סקרן היה והציג קושיות לגננת, להוריו, ואחר כך – למוריו בבית-הספר. כבר בבית-הספר היסודי הצטיין במקצועות הריאליים, וכשהגיע הזמן לבחור במגמת התמחות במסגרת הלימודים בבית-הספר התיכון, בחר בלא היסוס במגמה הריאלית-ביולוגית. תלמיד חרוץ היה, ואהוב על מוריו. סיפר אחד המורים: "יגאל גדל לנגד עיני מילד חמד, שהיה תלמיד מצוין, אוהב זולתו, מתאווה לאהבת רעים וספורטאי טוב – היה לגבר חמודות, איש ישר, מסור ואחראי. אוהב ישראל היה בכל לבו ונפשו". חרף קשיים אובייקטיביים לא מעטים סיים יגאל בהצלחה את לימודיו בפנימייה הצבאית. הוא קיבל על עצמו עול משמעת נוקשה ומילא את התפקידים שהוטלו עליו בלא דופי. נער חברותי היה, ורכש לו חברים רבים. סיפר אחד מרעיו הטובים: "תמיד ידענו שליגאל יש מצפון ושאפשר לסמוך עליו. כשבקשנו ממנו דבר-מה, לא השיב את פנינו ריקם. כאשר עמדה בעיה על הפרק, באנו לשאול בעצתו". הוא שאף תמיד להיות עצמאי, וידע להגן על דעותיו בסבלנות ובלא רוגז. תמיד שאף לדין צדק, ורצה לראות את הצדק והיושר מנחים את עם ישראל בתקומתו", סיפר אביו. בחופשות הקיץ לא התהלך יגאל בטל. הוא עבד בבניין וסייע להוריו בנשיאה בעול הפרנסה. בן מסור היה, קיבל על עצמו את כל רצונותיהם, והתייחס אליהם ביראת כבוד. אח נאמן היה ליהודה ולדרור הצעירים ממנו. הוא סייע להם בעצה ובמעשה, ושוחח עמם שעות ארוכות. ערב גיוסו לצה"ל היה יגאל עלם גבה-קומה וחסון; מעיניו הבהירות נשקפו חכמת-חיים ובגרות נפשית. יגאל גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1969 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות השתלם בקורס קציני חיל-רגלים, ובסיומו של קורס צניחה הוענקו לו "כנפי צנחן". יגאל שירת כקצין בחטיבת "גולני", ובהמלצת מפקדיו נשלח לקורס מפקדי פלוגות. סיפר אביו: "יגאל היה מאושר בקריירה הצבאית שלו. לא אל הדרגה נשא עיניו, כי אם אל ביצוען המושלם של המשימות שהוטלו עליו". גם חברים לנשק מעידים על מסירותו לצה"ל. הוא דרש מחניכיו כושר גופני גבוה, ביצוע מעולה של המשימות שהוטלו עליהם והקפדה על כללי המשמעת. אמנם לא ויתר לחייליו, אך בשעות מנוחה ידע לצחוק, להתבדח ולזמר יחד אתם. סיפר אחד מפקודיו: "יגאל הצטיין בנפשו העדינה. ההבנה לחייל והרצון התמידי לעזור לזולת, ניכרו באופיו. הוא לא אהב לראות חייל הולך בראש מורכן. כשהייתה בעיה כלשהי מציקה לנו, באנו אליו לשיחה". חניכיו נזכרים כיצד לאחר ליל אימונים מפרך, דאג יגאל לפתיחת השקם, לפי בקשת החיילים הרעבים לדברי מתיקה. "הפלוגה ממש אהבה אותו. הוא דאג לנו כאב לבניו". כשבא יגאל הביתה לחופשה קצרה, לא הרבה לדבר על הישגיו. הוא הפליג בשבחי חניכיו הצעירים וציין שוב ושוב את חשיבות בניית כוחה של מדינת ישראל. "יגאל היה נכון לתרום מלוא מרצו ותבונתו למען המולדת", מספרת אמא. בבית ההורים מצוי "אות השירות המבצעי" שהוענק ליגאל כהוקרה על מסירותו ופועלו בצה"ל. במלחמת יום-הכיפורים נשלחה פלוגתו של יגאל לחזית הצפון. ביום פרוץ המלחמה הוענקה לו דרגת סרן. הוא פעל כמפקד פלוגת חיל רגלים, ועודד את חייליו בשעות הקרב הקשות. באחד הקרבות נתקל ביחידת קומנדו סורית ובחילופי האש נפצע ברגלו, אך סירב להתפנות. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) נפגע יגאל בראשו מכדור של צלף סורי ונהרג במהלך קרב עקוב מדם על כיבוש מוצב החרמון. "הוא לא שנא את הסורים, רק רצה לגמור את הכל מהר… ערב לפני הקרב המכריע לבש בגדים נקיים, כאילו לחתונה הוא מתכונן, ולא לקרב… הייתה זו חתונת דמים", סיפר עליו מוטי לוי. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ושני אחים. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה, יודקה, על פועלה של הפלוגה שיגאל עמד בראשה: "היה ברור, שקדימה ילך כוח שניתן לסמוך עליו; כוח טוב, חיילים הדבקים במשימתם, גם אם תהיה קשה לביצוע. כזאת הייתה פלוגתו של יגאל". פקודיו של יגאל ומפקדיו העלו זכרונות ודברים על דמותו ועל דרכו בצה"ל; בחוברת "לא המלים מדברות על המוות" שהוצאה לאור על ידי חטיבת "גולני" לזכר חללי גדוד "הבוקעים הראשון", מונצח שמו של יגאל ז"ל
