פניכל, חיים (“חיימקה”)

בן מנחם ונחמה. נולד ביום ו' בשבט תש"ז (27.1.1947) בכפר-סבא. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם אוסישקין שם ולאחר-מכן למד בבית-הספר התיכון על-שם ב' כצנלסון שבמקום ועם סיומו קיבל את תעודת-הבגרות. השתייך לתנועת "הנוער העובד". כאשר חיים עבר לבית-הספר התיכון ניכר בו שינוי גדול. הוא התחיל להתעניין במצב בבית מבחינה כלכלית לשם הוצאת הלימודים והתחיל מתכנן תכניות איך יוכל להקל על הוריו. בגרותו השכלית והרוחנית, יחסו לערכים מוקדשים בעיני העם, גישתו הרצינית לעקרונות-יסוד כאדם ויהודי כאחד הוכיחו שהוא היה יותר מתלמיד. אומץ-לבו למתוח ביקורת עצמית וכן השפעתו על חניכיו בהיותו מדריך בחברת הנוער, ואף טוהר מידותיו ותכונותיו התרומיות ביחסו לאמת ולצדק – כל אלה עיצבו לנגד עיני מחנכיו דמות של מנהיג צעיר שהפך לדוגמא ולמופת לדור המתחנך אתו. כך העריך אותו מנהל בית-הספר התיכון בכפר-סבא. הוא גויס לצה"ל באוגוסט 1965 והיה מאושר בשירותו עוד בימיו הראשונים בשורות הצבא. הוא הוקסם מאד מנוף-הארץ שבה עבר ברגל – וכתב שאילמלא הצבא לא היה מגיע למקומות שזכה לראות. אביו ניסה לשכנע אותו שינסה לשרת באיזה חיל אחר למען יוכל להקדיש את זמנו ללימודים באוניברסיטה אבל האב לא השפיע על הבן, כי חיים אין: "הרי גם בסיירת צריך מישהו לשרת! ולמה לא אני? אלה שמשרתים במרכז-הארץ הם פקידי-צבא ולהיות חייל כזה אינני מסוגל". את שירותו נתן מתוך התלהבות, ופעם, כאשר בא לחופשה, סיפר איך השתתף בפעולות-תגמול נגד מסתננים שחיבלו בדרום-הארץ – ובספרו על כך הוסיף ואמר: "לא הייתי סולח לעצמי אילמלא הייתי משתתף בפעולה זו". כאשר גמר את הטירונות הציעו לו לצאת לקורס- קצינים אולם הוא לא הסכים בשום אופן להצעה זו, כי אמר שבגלל הקורס הזה היה צריך לדחות את ראשית לימודיו המתוכננים באוניברסיטה. כחודש ומחצה לפני שנפל בקרב הספיק לעמוד בהצטיינות בבחינות-הכניסה לאוניברסיטה. עוד הוא בשירות-החובה כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, וביום הראשון לקרבותיה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפל בקרב שנערך בצומת רפיח. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-סבא. את הצל"ש על גילוי אומץ-לב, רוח-התנדבות והתנהגות למופת קיבלו הוריו מידי הרמטכ"ל לאחר נפלו. וכך מתואר המעשה: ב5- ביוני 1967 נפגע הסמל חיים בהסתערות על מוצבי צומת רפיח והועבר ברכב לטיפול רפואי. הרכב הזה נתקע בשדה-מוקשים. חיים היה פצוע ברגל אך למרות פציעתו התנדב לחלץ את הרכב ולפנות דרך ממוקשים. במשימה זו של הוצאת הרכב מהשטח אמנם הצליח חיים, אולם בהמשך התנועה נפגע שנית – וכך מצא את מותו. הוריו הוציאו ספר לזכרו ועליו בשם "חיים". תיאור קרבו האחרון הובא ב"ספר הגבורה", שבהוצאת אגודת העיתונאים בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן. גם ב"סיירת השריון" הונצח שמו והוזכר ב"חשופים בצריח" לש' טבת. בילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל – "גוילי אש", כרך ד' – הובא מעזבונו.