fbpx
פלקון, רבקה ריבי

פלקון, רבקה ריבי


בת הזקונים של ענת ומרדכי. נולדה ביום י' בטבת תשמ"ז (11.1.1987) בהרצליה. אחות לרינת, ספי וחיים, ודודתה של מור. מיום היוולדה העניקה למשפחתה אושר גדול ורוב נחת – "אחות אולטימטיבית", כפי שהגדירה אותה אחותה. על אף היותה הצעירה ביותר, הייתה ריבי הדומיננטית מבין האחים, מקור ההשראה, והרוח החיה, הדוחפת ומניעה. כשהייתה ריבי בת שנתיים, עברה המשפחה להתגורר בארצות הברית, שם עשתה ריבי את שנתה הראשונה בבית הספר. לאחר חמש שנים חזרה המשפחה ארצה, לביתה שבהרצליה, וריבי החלה ללמוד בבית הספר היסודי "שמואל הנדיב". בסיום כיתה ו' המשיכה לחטיבת הביניים "שמואל הנגיד", וסיימה את חוק לימודיה בבית הספר התיכון "ראשונים". נערה חכמה ומדהימה ביופייה הייתה ריבי, מלאת הומור ובעלת צחוק מתגלגל. בכל מסגרות החינוך שבהן למדה הייתה מקובלת מאוד, ובלטה בכישוריה החברתיים. תמיד מצאה את הזמן לעזור לזולת, וידעה לחבק ולנחם בעת הצורך. בזכות כוח המשיכה שניחנה בו הרחיבה ריבי בהדרגה את מעגל החברים, וכך נוצרו עוד ועוד מעגלים סביבה וסביב חבריה. ריבי הייתה חברה טובה של כולם, זכרה את ימי ההולדת, ארגנה אירועים סביב תאריכים אלו ודאגה לכל הקשור בהכנות למסיבות ולביצוען. חבריה גמלו לה באהבה רבה, ובאחד מימי ההולדת שלה, הפתיעו אותה כשבאו בהמוניהם לחגוג עמה. ריבי נהגה להשקיע ממרצה בכל תחום שהיה אהוב עליה. היא הצטיינה בספורט ומילאה את תפקיד השוערת בקבוצת הכדוריד לנוער של הרצליה. בין שאר תחביביה ועיסוקיה נהנתה להאזין לסוגים שונים של מוזיקה, אהבה לרקוד, הגיעה בכל הזדמנות לחוף הים והרבתה לבלות עם חברותיה ועם ידידיה. הופעתה הייתה נאה ומוקפדת, והמראה החיצוני המטופח רק הוסיף לאישיותה הקורנת וליופייה הטבעי. אחיה של ריבי היו כרוכים אחריה, נהנו מחברתה, מהחיקויים שהפליאה בהם שהצחיקו אותם עד דמעות, מהאהבה, החיבוקים והנשיקות שהרעיפה עליהם, ושיתפו פעולה עם "שיגעונותיה", כדבריהם. עם ענבל, גיסתה, פיתחה ריבי קשר קרוב ועם מור, אחייניתה הפעוטה, ניהלה מערכת יחסים מיוחדת במינה. ריבי פינקה את מור ללא סוף, עטפה אותה בחום ובאהבה, והותירה בה רושם בל יימחה. לאחר לכתה, נותרה מור הקטנה עם געגועים עזים והיא ממשיכה בעקשנות לחפש אחר דודתה ולהאמין שתשוב אליה. ריבי הייתה בת מסורה להוריה. בעודה תלמידה בחטיבת הביניים ניחת אסון קשה על המשפחה עת נפטר אביה ממחלה קשה. ההתמודדות עם המשבר הצריכה תעצומות נפש, אך בכוחות משותפים הצליחו בני המשפחה לאסוף את עצמם, להתאחד ולהתחזק, וליצור קן משפחתי חדש ויציב. ריבי נרתמה לסייע לאמה שנותרה לבדה, שימשה לה אוזן קשבת ותמכה בה בשעות הקשות. אמה זוכרת כיצד נהגה ריבי להשאיר לה פתקים מעודדים שהביעו את דאגתה ואת אהבתה העמוקה. ב-18.8.2005 התגייסה ריבי לצה"ל, לחיל המשטרה הצבאית. בתום הטירונות עברה קורס מאבחנים ביטחוניים, סיימה אותו בהצלחה, ושובצה בגדוד "תעוז". את כל שירותה עשתה ריבי כמאבחנת ביטחונית בפלוגת "סחלב" אשר הוצבה במחסום תרקומיה, וביצעה את תפקידה באהבה ובמקצועיות ומתוך הרגשת מחויבות לתרום את חלקה לביטחון המדינה. למרות הקשיים שנאלצה להתמודד עמם התעקשה להישאר בפלוגה, ואף ויתרה על אישור רפואי הפוטר אותה מתפקידה. רב-טוראי ריבי פלקון נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ג' בניסן תשס"ז (22.3.2007), והיא בת עשרים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הניחה אחריה אם, אחות ושני אחים. על מצבתה נחקקו המילים: "אין עוד ימים, נותרו רק זיכרונות, מול ים החלומות ירח לא יאיר". ספד לריבי מפקד הפלוגה: "ריבי, נפגשנו לראשונה לפני כחצי שנה בכניסתי לפלוגה. הכרתי חיילת חייכנית, אמיצה, עקשנית ואדיבה. בחלוף החודשים נחשפתי לעמידתך הגיבורה בפני האתגר הקשה של הגנת עורף המדינה מניסיונות הטרור על גדר ההפרדה, בהשקעה גדולה, בימים ובלילות, בממטרים ועם קרני השמש הקופחות. נחשפתי למאמצים לעידוד המורל והלכידות החברתית. הבנתי במי בעצם מדובר. רק אתמול אספתי אותך חזרה לחיק הפלוגה מקריית גת, העיר הסמוכה. כרגיל – לחצנו ידיים, החלפנו חיוכים, וכתמיד נתת למבטך לדבר בפני עצמו. כזו היית – עושה הרבה ומדברת מעט. כל כך תחסרי לנו במשפחתנו, משפחת 'סחלב', בשמחת החיים, בחיוכך הכובש ומלא האור. יהי זכרך ברוך." הספידה את ריבי רינת, אחותה הגדולה: "ריבי – הילדה הכי יפה בעולם. בת, אחות ודודה אהובה. והחברה הכי טובה של כולם!! 'היום בו נולדת הוא היום בו החליט הקב"ה שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדייך'. כך אמר רבי נחמן מאומן. את, יותר מכולנו, האמנת ונאחזת בדת ובאמונה. ביום הולדתך האחרון מלאו לך עשרים אביבים, וכשחשבתי מה מאחלים לאחות קטנה שכבר נהייתה ממש גדולה, מצאתי את המשפט הזה והוא התאים לך מכל שאר הברכות כי הוא כל כך נכון. את האחות שכל כך רציתי ושביקשתי מאבא ואימא. לספי וחיים היה אחד את השני ואני רציתי אחות קטנה, חברה שתמיד תהיה שם איתי. אותך יכולתי לשתף בכל הסודות, הרגשות, ההתלבטויות, הגעגועים, האהבות, הכאב והזיכרון. בכול! … אנחנו צריכים ללמוד איך החיים ממשיכים בלעדייך, ללא זיו פנייך ומגע ידייך, בלי החיבוקים, הליטופים, המבטים, הנשיקות, השיגעונות, החיקויים, הצחוק המתגלגל, והאהבה שהרעפת על כולנו ועל מור, שמחפשת אותך ולא מבינה 'איפה ריבי?' – 'בצבא…' היא עונה לעצמה. האור והשמחה שהכנסת לחיינו כבו ביום שנאמר לנו שלא נשוב עוד לראותך. את הצער שלך, הכאב והגעגוע לקחת איתך, ולנו נשאר כאב גדול יותר, עמוק ומדמם מחדש, כאילו לא היה לנו די … אני מקווה שאת עם אבא עכשיו ושטוב לך… שאת מנשקת ומחבקת אותו חזק בשבילנו ומחייכת אלינו מרחוק… יום יבוא וניפגש שוב, יפה שלי. אוהבת אותך לנצח, אחותי הקטנה… נוחי על משכבך בשלום." גיסתה של ריבי, ענבל, אשת אחיה ספי, נפרדה ממנה בשיר שכתבה: "איך נתמודד עם כל הצער הזה / עלייך, אחות קטנה? / הלב לא מפסיק להתגעגע / והראש לא רוצה להבין את שהשתנה. / אנחנו עדיין מחפשים / אותך – אחות קטנה, / בחדרך, מיטתך, / וחיים את חיינו בהמתנה, / שאולי יום אחד עוד תשובי / ונוכל שוב לראות / את פנייך, חיוכך, צחוקך, / ונוכל שוב לחיות. / איך נתמודד עם כל הכעס הזה? / ואיך נסביר לעצמנו / שלא תשובי עוד? / אנחנו קמים בבוקר עם חסרונך, / הולכים איתו, / וישנים איתו, / אך עדיין לא מבינים אותו. / לא מבינים את גודלו, / לא מבינים את משמעותו, / אך הוא מלווה אותנו בחיינו, / כזכרך." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף דורון נויהאוז: "על אף הקושי התמידי הכרוך בפעילות המבצעית השוחקת, ביצעה ריבי את תפקידה במקצועיות כשחיוך נסוך על פניה בכל עת. היא ניחנה בנתינה אין-סופית וידעה תמיד לגשת ולעזור, להקשיב לחבריה ולשמח את הסובבים אותה." כתב שמשון האס, מאמן הכדוריד בחטיבת הביניים "שמואל הנגיד": "ריבי פלקון הייתה ונשארה בעיניי ילדה יפה ורגישה, מלאת שמחת חיים מבחוץ, ורגישה מבפנים לכאבם של אחרים ולכאבה שלה. כשריבי הייתה כבר בכיתה ט', מצאתי אותה יום אחד יושבת על המדרגות ובוכה. התיישבתי לידה ושאלתי אותה לפשר בכייה, והיא סיפרה לי על מצבו הבריאותי המידרדר של אביה… היה זה בדיוק יום אחד לאחר שקמתי מ'השבעה' על מותו של אבי. סיפרתי לה על כך ונגעתי לליבה… אמרתי לה שלו ניתנה לאבי האפשרות לפקוח לרגע קט את עיניו ולבקש ממני דבר מה, ודאי היה מסביר לי שזה דינו של עולם ומבקש ממני לא לשבש את מהלך חיי בגלל האבל הנורא, ולהמשיך ולתפקד כרגיל… 'וכך ודאי גם אבא שלך,' אמרתי לה, 'שולח לך ממיטת חוליו מסר דומה בתקווה שלא תפגעי בתפקודך, בלימודים ובשגרת החיים…' הרגשתי שהדברים שאמרתי עשו את שלהם, חיזקו אותה מאוד ומחו את הדמעות מעיניה. ריבי הייתה ונשארה בעיניי ילדה יפה ורגישה… זכרה ילווה אותי לנצח…" ספי, אחיה של ריבי, העלה זיכרונות: "רואה תמונות שלך מחייכת, צוחקת, מדגמנת ומכייפת, ומשתגע שלא יהיו עוד תמונות חדשות שלך במקומות חדשים, עם תוספות למשפחה שלנו… הייתי נותן הכול כדי לראות ילדים שלך, וגם שתראי ילדים שלי. אני מתגעגע אלייך נורא, כל יום שעובר הוא התמודדות עם החוסר שלך, עם הרצון לחייג אלייך, סתם בשביל הכיף, לשמוע אותך צוחקת ומספרת לי מה עשית באותו יום, על המחסום, על החבר'ה בבסיס. אני מתגעגע להגיע לבית של אימא ביום שישי, לפתוח את הדלת ולראות אותך רצה אליי וקופצת עליי … אני מתגעגע לתקופה שהייתי חוזר מהצבא עם ענבל והיית נכנסת אלינו לחדר ופשוט עושה לנו מופע סטנד-אפ מטורף, עד שהייתה כואבת לי הלסת מרוב צחוק. אני מתגעגע לריבים הטיפשיים שהיו לנו, שהיו נגמרים תוך עשר דקות בצחוק מטורף. אני מתגעגע לראות אותך מתחרפנת על מור מרוב אהבה … אני נזכר בך בכל יום, ובכל פעם במשהו אחר. … אזכור אותך לנצח כי את מדהימה מכל הבחינות האפשריות, ואת אחותי הקטנה והמתוקה. אוהב, זוכר ומתגעגע, אחיך הגדול, ספי." כתבה חברתה הטובה של ריבי, לירז אברהם: "כמה היית יקרה לי בחיים האלה, היית בשבילי כמו אחות. תמיד ידענו לשמור אחת על השנייה. תמיד הייתי מספרת לך הכול, כי ידעתי שרק עלייך אפשר לסמוך. … תמיד אהבת אנשים מכל הלב, תמיד עזרת לאנשים שהיו זקוקים לתמיכה, ידעת לעזור להם. … היית הופכת עולם בשביל שיהיה לי טוב. … את היית המלאך ששמר עליי ואני יודעת שגם עכשיו, כשאת למעלה, את שומרת עליי… אזכור אותך כל חיי עד יום מותי. אוהבת לנצח." אוהביה של ריבי פתחו לזכרה קבוצה ברשת החברתית "פייסבוק", ובה תמונות של ריבי, הודעות על אירועים לזכרה, הספדים וזיכרונות. כתובת הדף: http://www.facebook.com/group.php?gid=22304808936. ריבי מונצחת באתר האינטרנט של בית הספר התיכון "ראשונים", ובמצגת זיכרון שהוכנה בחטיבת הביניים "שמואל הנגיד" לזכר הנופלים בוגרי בית הספר. עמודי זיכרון הוקדשו לריבי גם בבלוגים אישיים באינטרנט. כתבה אתי בן ארויה לזכרה של ריבי: "כשטיפה שמח לי, אני נזכרת בך. / ואז העצב עולה ומתפשט בי. / אני נזכרת בכך שצחקת ותמכת, / ואף פעם לא פגעת בי. / רק את הבנת, / והיית שם לצידי. / ברגעים העצובים, והשמחים. / ואיך הימים עוברים, / ואת כבר לא לידי / ואיך הלכת לעולמים? // אף פעם לא הבנתי, / אף פעם לא הרגשתי, / אף פעם לא חוויתי / אובדן, של מישהו יקר. / ובפעם הראשונה שהבנתי, / ובפעם הראשונה שהרגשתי, / ובפעם הראשונה שחוויתי, / ידעתי, / שאף פעם לא רציתי לדעת…" כתבה חברה נוספת: "עברה שנה, כבר שנה, העולם ממשיך בלעדייך… כבר שנה העולם ממשיך בלעדייך ואת כבר לא כאן. לא כאן כדי להבין את המשמעות של האובדן. לא כאן כדי להרגיש את הכאב. כדי לשמוע את הדממה שכל כך הרעישה בתוך כולם. לא היית כאן כשזלגו הדמעות ולא היית כאן כדי לנחם אותנו. פשוט הלכת. … היית לבד בתוך מקום לא מוכר, לא קרוב לך… ואנחנו לא היינו שם איתך כמו שהיום את לא איתנו. הלוואי ויכולנו להחזיר את הזמן כדי להיות שם איתך, אז אולי היית יכולה להיות עכשיו איתנו." כחצי שנה לאחר נפילתה, כתבה חברה של ריבי לפלוגה: "… חצי שנה של שאלות אין-סופיות – למה, איך… יפה שלי… הזמן ממש לא מרפא את הפצעים. הפצעים פתוחים, ואני לא מוצאת את הכוח להמשיך… אני רואה בדמיון את החיוך המטריף שלך, את השיער הארוך והגולש שלך, אין אחד בפלוגה שלא מתגעגע. … כנראה שיש דברים שלא נבין לעולם… אני רק מקווה שתמצאי את המנוחה שחיפשת… קטעת את חייך – אך קטעת חיים רבים. הדמעות כבר התייבשו, אך הלב פצוע. כולם מתגעגעים לסיפורים שסיפרת, לחוויות המשותפות, לצחוק, לעיניים המבריקות, ובעיקר לנוכחות שלך… שמרי על כולנו מלמעלה… אוהבת אותך לנצח." כתבה האחות רינת: "ריבי אחותי הקטנה, אני מלאה בזיכרונות עם תהום בתוך הלב, עם ניצוץ של תקווה והרבה כאב. עוברות בי מחשבות על כל מה שיכול היה להיות… השחרור המיוחל, הנסיעה לחו"ל עם החבר, להירשם ללימודים ולעבור לגור איתו. החגיגות והשמחות, חתונה ובריתות, ילדינו משחקים יחדיו בחגים, וטיולים משותפים. השקט שנשאר חודר לגופי מלמעלה למטה, מנסה להרגיע את הסערה שהשארת. יודעת שלא תחזרי עוד לעולם ושאני צריכה להתמודד עם הבדידות ועם הפחד שלליבי חדר. איך עוברים את יום המחר? לאן ממשיכים מכאן? אותך כבר לא נראה בלבן. עכשיו כל מה שנשאר זה הגעגועים והזיכרונות… … את כל כך חסרה, אחות קטנה שלי. לא הספיקו לי עשרים שנים תמימות. רציתי שתהיי כאן איתי עוד, כדי לשתף אותך בכאב ובסודות, לכוון ולחזק אותך בדרכך כפי שאת חיזקת אותי בדרכי, גם בלי ידיעתך. קיוויתי שתהיי לצידי בשעות הטובות וגם בקשות, כי אין עוד כמו אהבתה של אחות! אוהבת אותך לנצח, אחותי הקטנה, ומתגעגעת אלייך עד כאב."

כובד על ידי

דילוג לתוכן