פלקוביץ, חיים

בן בתיה-פייגה ולוי-יצחק (שו"ב), נולד ביום י"ח בתמוז תרפ"ג (2.7.1923) בעיר סטרוז'יניץ, בוקובינה. למד בישיבה ובגימנסיה ואחר-כך עבד כשרברב. היה ציוני ועברי נלהב מנעוריו, הצטיין בחוכמת-חיים וקשישים ממנו נעזרו בעצותיו בתסבוכות חייהם ותלאותיהם (על סגולתו זו סיפר אחד מחבריו בפזמון-ריקוד "חבר חיים" שהושר בקברט תל-אביבי). משהצטרפה רומניה במלחמת- העולם לגרמניה הנאצית נסחב יחד עם אלפי יהודים לעבודת- כפייה בערבות אוקראינה ובחוכמתו ובמסירות נפשו הצליח להציל חיי יהודים רבים. כשעמדו הנאצים לקחת את אחיו, הלך הוא במקומו למחנה-הכפייה שליד אודיסה. הוא הצליח לברוח משם, וערום ויחף, בקור החורף, אחרי כמה וכמה הרפתקאות וסכנות, בדרך של 900 קילומטר ברגל בשטח הכיבוש הגרמני, הגיע הביתה. מיד אחרי שחרור רומניה, בשנת 1944, אף-על-פי שהנסיעה בים היתה עדיין בחזקת סכנה, עלה לארץ באונייה הראשונה שהפליגה מרומניה. מיד אחרי בואו לארץ החל לעבוד והצטרף ל"הגנה". משהחלה מלחמת-העצמאות התייצב ושירת בחטיבת "כרמלי". בחלקו במלחמת- העצמאות ראה הגשמה מעשית לשאיפת הנקם שיקדה בלבו מאז ראה את עינויי עמו בידי האויב הטמא, כפי שהביע זאת בשירו "נקם": "אבל אנו לא נסוג, ננקום בעתיד את העבר וננחיל את הגאולה לעמנו בארצנו". ולאמו כתב, כי "האויב יורה בלי הרף ואני משיב לו ואמשיך לירות כל עוד לא יפגע בי כדורו". וכך באמת המשיך עד שפגע בו כדור האויב. השתתף במבצע "ברוש" לחסול ראש-הגשר הסורי באזור משמר הירדן ובקרבות העזים באזור זה נפל, ביום ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בראש פינה.