פלס, רועי

בנם של חגית ודור. נולד ביום ז' בחשוון, תשנ"ג (2.11.1992) בירושלים. אחיהן הצעיר של התאומות לי ושני. רועי גדל בתל אביב, ליד הים. את חינוכו היסודי קיבל בבית חינוך על שם א.ד. גורדון, וכבר אז בלט בתבונה וחוכמה יוצאות דופן, לצד מעורבות חברתית, רגישות ואכפתיות; הוא נמנה עם "הוועד הפועל" שנוהל על ידי התלמידים, ושימש מרכֵּז ועדת הספורט וועדת חדר האוכל של בית הספר. מגיל צעיר הצטיין בכישוריו הספורטיביים, אשר ליוו אותו לאורך כל שנותיו. בבית הספר התיכון עירוני ה' בלט בלימודיו, במיוחד בשאיפה לרכוש ידע, בנטייה להעמיק בחומר נלמד ובהישגיו בספורט, ובדומה לסבתו העיתונאית עדה הוז פלס, גם ביכולת הביטוי והכתיבה. הוא למד במגמת דוברי אנגלית, והגביר את לימודי המתמטיקה והפיזיקה, במסגרת המסלול לחינוך מדעי (חמד"ע). רועי היה מנהיג טבעי, הוא ניחן בקסם אישי מיוחד וממגנט, באינטליגנציה גבוהה, בשלווה פנימית וביכולת הקשבה. תכונות אלו שבו את ליבם של כל השוהים בקרבתו, בכל הגילים ובכל התפקידים. מגיל צעיר האמין רועי בחשיבות הצורך להתפרנס ובכך שכל עבודה מכבדת את בעליה. על כן הוא עבד, בין היתר, כמאמן ספורט, כשליח על אופניים, כמלצר, כברמן וכמתקלט ("די-ג'יי"). בהתאם להשקפתו, כי על האדם לפתח כישורים ולהתנסות במגוון תחומים, למד לנגן בסקסופון, וכן השקיע רבות בכדורגל ובכדורעף, ענפי הספורט החביבים עליו. תחילה שיחק כדורגל בקבוצות הנוער של "מכבי תל אביב" ו"בית"ר שמשון תל אביב", ובהמשך שילב את אהבותיו לכדורעף ולים והיה לשחקן צעיר בנבחרת "כדורעף חופים", שהתאמנה בחוף גורדון. בשנותיו במכינה ובצבא, הקפיד לנצל את חופשותיו הקצרות ולהגיע לאימוני הקבוצה, כל אימת שהדבר התאפשר. מעגלים חברתיים רבים הקיפו אותו. בכל מקום אליו הגיע מיד אסף סביבו חברים חדשים שהוקסמו מאישיותו מלאת החן ואהבו אותו אהבת נפש. "הוא תמיד חייך אליך, היה ממכר להיות לידו" סיפרו חבריו. ניכר ברועי, כי ידע לזהות את הרבדים העמוקים ביותר שבנפש הזולת, אף אם נפגש עימו לראשונה בחייו. רועי הסתדר עם כולם. המפגשים איתו היו מרתקים והותירו את בני שיחו מחויכים, בין אם הסכימו איתו ובין אם לאו. עם סיום לימודיו בתיכון, הצטרף רועי למכינה הקדם-צבאית "מיצר" שברמת הגולן, שם הרחיב את ידיעותיו בנושאי מנהיגות ודמוקרטיה ורכש חברים נוספים. תומר שלם, ראש המכינה, סיפר על רועי: "היית חוד החנית, מאלו שסוחבים את העגלה." רועי נהנה מאוד בשיעורי המכינה, אבל הודה, כי ההפסקות הן "הדבר העיקרי", משום ש"זה הזמן שלך לחשוב על החומר, להסתכל על עצמך ולעשות כיף עם החבר'ה." אביו, דור, מספר, כי בתקופה זו "התחיל הפלסף של הפֶּלֶס. הוא פתר לעצמו הרבה בעיות בצורה אינטלקטואלית. זה גרם ליושרה שלו לפרוץ, בכריזמה כזאת, שאי אפשר היה לעמוד מולה." דור ממשיך ומתאר את יחסיו עם בנו הצעיר: "לא היינו צריכים הרבה מילים, ועם זאת היינו יושבים ומדברים שעות על פילוסופיה, על פסיכולוגיה, על מצבים אנושיים, על כימיה, על מהות האדם. לרועי היו הרבה מחשבות שהוא ניתב נכון וידע להביע אותן." את החודשים שקדמו לגיוסו לצה"ל, ניצל רועי כדי להתכונן למבחן הפסיכומטרי. הציון שקיבל בבחינה היה כה גבוה, שאִפשר לו להתקבל לאוניברסיטה לכל חוג שיבחר. נושא נוסף שטיפל בו באותה תקופה, היה החלטתו לעבור ניתוח להסרת משקפיים, כדי שיוכל להתנדב לסיירות. כיוון ששאף לשרת בתפקיד קרבי משמעותי, בו יוכל לתרום את המירב, דחה רועי את ההצעה לשמש מדריך צניחה, ובחר להתנדב לסיירת "עורב נח"ל". עם גיוסו של רועי לצה"ל, במרס 2012, החל את מסלול הכשרת הלוחם בחטיבת הנח"ל. כבר בראשית הטירונות, הפגין הצטיינות יתרה, כפי שהעיד מפקד המסלול רב-סרן יוסי פנסו: "נדירות הפעמים שיוצא לך כרב-סרן להקשר לאחד הטירונים שלך. הדיסטנס, כמות החיילים והעומס היומיומי לא מאפשרים. ובכל זאת, עם פלס קרה משהו יוצא דופן. זה התחיל כשעברתי על הציונים של הטירונים בבוחן '(רובאי) 05'… זו טבלה ענקית שכוללת 700 חיילים והמון מספרים. תפסה לי את העין שורה אחת, זו של טוראי רועי פלס, עם ממוצע ציונים שעמד על 99! … המשכתי לעקוב אחר הבחור הצעיר הזה בעל פני הילד. משהו בעיניים הסקרניות האלה, ברצון העז ללמוד ולהיות הכי טוב תוך שמירה על צניעות וענווה. רועי הבין מהר מאוד שלהיות מצוין בצבא – זה לטובת כולם, זה מציל חיים. בכל פרק משמעותי בהכשרה תמיד הקשיתי עליו מאוד, אבל הוא לא הניד עפעף, והתגבר על המכשול. אני זוכר שב'מסכם' הפלוגתי טיפסנו על היעד הגבוה ביותר באזור, ובאופן לא מפתיע מצאתי אותו שוכב על הגבעה עם החוליה שלו. אני מזהה לו מטרות במרחק 300 מטרים ממנו ו'מפיל' לו פצועים, והוא כבר טוען מטול, יורה ופוגע, ומסביר לחובש מה לעשות עם הפצועים. מדהים. הבחור מדהים. אני לא מרבה לתת מחמאות לטירונים … אבל מצאתי את עצמי מציין את רועי כדוגמה." כאות הערכה להצטיינותו, בחר רס"ן פנסו להעניק לרועי – מבין מאות הטירונים שבמסלול – את כומתת הנח"ל הירוקה שלו. "לאחר כמה חודשים, בשיחת פתיחה למפקדים בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי), אני רואה אותו בקהל, יושב שם ומקשיב לכל מילה עם דרגות סמל. כמובן שהבכתי אותו פעם נוספת מול כולם כשאמרתי שהוא החייל הכי טוב שפגשתי. טבעי היה שיהיה מ"מ (מפקד מחלקה) ומ"פ (מפקד פלוגה), שיפקד על חיילים וינחיל להם את רוח המפקד שלו." את הכומתה הירוקה של מפקדו, נשא רועי בגאווה. בהקצאה הראשונה שלאחר הטירונות יצא רועי לקורס מ"כים (מפקדי כיתות). עם סיום הקורס, באוגוסט 2013, קיבל את הפיקוד על כיתת טירונים בסיירת "עורב נח"ל". לאחר ארבעה חודשים, נבחר לצאת לקורס קצינים. רועי התייעץ עם סבתו עדה לפני צאתו לקורס. ולשאלתה "למה דווקא אתה?" השיב "כי אני יכול. אם לא אני אז מי?". ב-25 ביוני 2014 סיים רועי בהצלחה את קורס הקצינים. הוא עוד הספיק להשתתף בחגיגה משפחתית, שבמהלכה בירך את סבתו שרה – שהיתה לדבריו מקור השראה – לערכי הנתינה, התרומה, העשייה והמנהיגות שאפיינו את נכדיה: "אין לי מילים לתאר את כמות ההערצה כלפייך … כשמסתכלים על סבתא יש חיוך קטן בעיניים ורואים את הנחת שהנכד שלה יהיה קצין … יצרתם פתח לאנשים גדולים שרוצים להוביל ולעשות משהו בחיים שלהם, שאכפת להם ושאוהבים אתכם ורוצים לעשות שינוי." ענוד בדרגות סגן-משנה ביקש רועי לחזור אל חייליו כמפקד מחלקה, ולהשלים את מסלול הכשרתם כלוחמים. בקשתו נענתה בחיוב, אולם רועי זכה להגשימה למשך זמן קצר בלבד. ב-8 ביולי 2014 החל מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה, בתגובה לירי בלתי פוסק של רקטות לשטחי ישראל. ב-17 ביולי החל השלב השני במערכה, עם כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל לשטחי הרצועה. רועי ומחלקתו נשלחו לגזרת בית-חאנון. במשך תשעה ימים, השתתף רועי בלחימה יחד עם פלוגת עורב נח"ל, עד נפילתו בקרב בכ"ח בתמוז תשע"ד (25.7.2014) מפגיעה ישירה של טיל נ"ט (נגד טנקים). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. ספד לו סגן-אלוף מני ליברטי, מפקד גדוד הפלס"ר (פלוגת הסיור), שתיאר את רגעי הקרב במבנה שממנו לחמו רועי וחבריו, תחת אש הטילים: "הייתי במרחק קומה אחת מתחת לקומה שבה אתה היית. לא הספקת לראות איך לוחמי הצוות שלך המשיכו להילחם גם אחרי שנפגעת, פינו לאחור את חבריהם הפצועים, המשיכו לנהל אש מול האויב בקור רוח ובגבורה. זאת כמובן בזכות הרוח והביטחון שנסכת בהם להאמין ביכולתם. …לפני שישה שבועות ישבנו לשיחה בארבע עיניים בבית הספר לקצינים. אמרתי לך שאני אוהב אותך, שאתה מלח הארץ, שלא היה לי ספק שתסיים את קורס הקצינים בציון הגבוה ביותר מבין צוערי היחידה. ואתה רועי, עם החיוך המבויש, השפלת מבט כמי שלא רגיל ולא אוהב לקבל מחמאות. שאלתי אותך לאיזה תפקיד אתה מעוניין לחזור, ואתה בלי היסוס ובאופן מפתיע ענית שזה לא באמת משנה, העיקר שיהיו לך לוחמים שתוכל לפקד עליהם. מה שלא סיפרתי לך בשיחה זה ששלושת המ"פים לא הפסיקו לריב עליך במשך שלושה ימים. שלושתם התעקשו שתגיע לפקד על צוות לוחמים בפלוגה שלהם. היית הטוב שבטובים, מהיר וחזק, צנוע וערכי, מוביל ומנהיג מלידה, מנהיג שמשפיע לא רק על פקודיו אלא גם על מפקדיו." דבריה של חגית, אמו של רועי, בתום ימי ה"שבעה": "ביום שישי שעבר נמסר דיווח שיש 'הרדוף' (הרוג) אחד ודאי. הזיהוי היה רועי פלס – ברור וחד. הפגיעה של טיל הנ"ט בגופך השרירי והחסון הייתה מדויקת ומוחלטת. כל מי שקיבל את הדיווח חטף הלם. רק אז נודע לנו עד כמה הרושם העז וההערצה אליך, רועי, היו משותפים, איחדו שורות. מתברר כי כל מי שהכיר אותך, התרשם. גם היחסים בינינו, ילד, ברורים, נקיים, חשופים, הכול על השולחן. אמיצים, אוהבים. באהבה שלך אליי לא היו סימני שאלה, כך גם ביכולת המיוחדת שלך לקרוא אותי. … לחן השיר 'מכתב לאחי' של עילי בוטנר בקע מתוכי … לא היה ספק שמילות השיר מכילות אותך, את המצב ואת ההנחיות עבורנו להמשך הדרך. כמו מותך רועי, כך גם חייך היו חיים שלמים. נולדת בלידה טבעית, בדיוק בתאריך שתיאמנו מראש עם המיילדת, ונהרגת בדיוק בתאריך, במקום ובזמן, מהטיל, שממרחק קילומטרים נשא את שמך." לי ושני, אחיותיו התאומות, ספדו לו יחד בהלוויה ואמרו בדמעות: "בכל מי שפגשת – נגעת. איך אנו אמורים להמשיך את חיינו ללא החיוך שלך?". נעמה יהל, בת דודתו של רועי ובת גילו, אשר נפצעה במהלך מטווח בעת שרותה הצבאי כמ"כית, ספדה לרועי ואמרה " לאחר הפציעה אמרת לי שאני הגיבורה שלך, אתה הגיבור שלי רועי!". במלאות חודש למותו, ספדה לרועי סבתו שרה ליברמן: "הגיעה העת להשיב לך על הנאומים והברכות שנשאת לכבודנו, בשם שלושה-עשר הנכדים, ימים ספורים לפני נפילתך בקרב על הגנת עמנו. … 'על כולם להיות אנשים פעילים, אנשים שרוצים להוביל,' כך אמרת. … בנאומך, נשאת עינייך אלינו, ואמרת כי אנחנו מקור השראה עבורך להליכה למסלול הקצונה. אמרת, כי הלכת בדרכנו, דרך המחנכת לערכים של תרומה, אכפתיות ועשיית הטוב. אבל אתה, נכדי היקר – מקור ההשראה שלי. חייך אמנם היו קצרים, אולם הם היו מלאים בתבונה, רגישות, שמחה, עשייה ונתינה. חייך הם-הם מקור לגאווה. מיום ליום אני לומדת כמה רבים נשאו עיניהם אליך, בהערכה ובהערצה. כמה אנשים סמכו על גבך החזק. כמה מתנות חילקת. … נוער נפלא ממלא את ביתנו מאז נפילתך. אמרת לנו והדגשת, עד כמה חייך וחיי כולנו מלאים באהבה, פשוט הרבה אהבה. זה בדיוק מה שאנו חשים כלפיך. … לכל המעגלים שאספת יש בסיס משותף והוא אהבת האדם. … מאז נפילתך, אני פוקחת את עיניי בכל בוקר עם מראה חיוכך הנצחי, אותו חיוך מלאכי הממיס לבבות. רואה את עיניך הנוצצות, עיניים של גיבור, שכל המילים במילון לא יספיקו כדי לתאר את עוצמתן. מיד אני מחזירה חיוך, שנותן לי כוח להתחיל עוד יום חדש. יום של עשייה, יום של יצירה, יום של עוצמה, יום של שירה, יום של תמיכה ומעל לכול – עוד יום של אהבה. אשריי שבורכתי בנכד כמותך." חבריו של רועי לקבוצת כדורעף חופים הקימו אנדרטה לזכרו בחוף גורדון בתל אביב, הניחו לצידה מכתבים והדליקו נרות. בנובמבר 2014, ביום הולדתו העשרים ושניים של רועי, נוסד טורניר כדורעף חופים שנתי לזכרו. שמה של העמותה שבמסגרתה שיחק רועי הוסב על שמו, והיא נקראת מעתה "כ"ח ת"א העמותה לכדורעף חופים על שם רועי פלס". בחודשים הראשונים לאחר נפילתו, התקיימו בחצר בית סבתו קבלות שבת אליהן הגיעו מאות מחבריו, לשיר, להעלות דברים לזכרו של רועי ובעיקר, כדי ליהנות מהמתנה שרועי הותיר אחריו – החיבור של כולם יחד, מחוזקים בהרבה אהבה. סגן רועי פלס היה נער צנוע, קסום ויפה תואר, בעל עיניים נוצצות וחיוך חודר לבבות המאיר כל חדר אליו נכנס. אוהב חיים, ים, ארץ ישראל, עם ואדם. מנהיג ולוחם בסיירת "עורב נח"ל", שנפל בקרב על הגנת המולדת. וזהו סיפור חייו הקצרים