פלס (סטמפל), משה
בן צבי ורושה. נולד ביום כ"ו בתמוז תרצ"ג (20.7.1933) בפולין. ימי-ילדותו עברו עליו בברית-המועצות אשר לשם נמלטה המשפחה בראשית מלחמת-העולם השנייה, כאשר הנאצים והסובייטים חילקו ביניהם את פולין. בתום המלחמה, כאשר סיים משה את בית-הספר היסודי, נתקל לראשונה ביהדות ובשאלת- היהודים – וכאשר הכריזו כל הילדים על לאומיותם עמד הוא פתאם בפני השאלה: לאן יחזרו היהודים? כעבור זמן-מה פנה אליו אחד המדריכים-המורים בכינוי בוז אנטי-יהודי – ואז גילה משה את הציונות. דרך גרמניה הגיע משה עם משפחתו לארץ, והוא בן י"ד אז. אפילו מלה עברית אחת לא ידע, אך מיום שרגלו דרכה על אדמת הארץ הרגיש את עצמו "כמו בבית". אחיו, שהקדים לבוא לארץ לפני המלחמה, קלט את המשפחה ועד מהרה התאקלם משה – והחלטתו נחושה: לדבר רק עברית. בימי מלחמת הקוממיות היה משה איש גדנ"ע ברמת-גן, וכשהגיע מועד גיוסו בשנת 1951 – פנה אל הצנחנים. הוא נמנה עם טובי המפקדים בצה"ל והשתתף ברוב פעולות-התגמול שהם ביצעו בשנות החמישים. כבר בפעולת-התגמול הגדולה בעזה הוכיח משה את יכולתו כמפקד וכלוחם. אך בפעולה הבאה – פיצוץ תחנת המשטרה בחן-יוניס – גילה כשרון ותושייה כאשר מפקדו, מוטה גור, נפצע. מטען חומר-הנפת שנועד לפרוץ את שערי המשטרה המצרית לא התפוצץ – ומשה זינק מתוך הזחל"ם שלו, בעצמו פרץ אל הבניין פנימה ולמרות שנפצע פעמיים המשיך לפעול והתמיד במשימתו לטהר את הבניין ולהכינו לפיצוץ. על מיבצעיו וגבורתו בפעולת חן-יוניס ציין אותו לשבח הרמטכ"ל דאז רב-אלוף משה דיין. במלחמת ששת הימים השתתף משה בקרבות על שחרור ירושלים הבירה כסגנו של אלוף-משנה מרדכי גור ונתגלגלה לידיו הזכות להניף את דגל-המדינה על הכותל המערבי. זה היה דגל הסטורי, דרך אגב, שמשפחה אחת הביאה אותו מן העיר העתיקה לירושלים העברית. מכל מיבצעי-גבורתו בשירותו הצבאי חשב משה לגדול ולחשוב ביותר הרגע שבו הטיל עליו אלוף-משנה מוטה גור את כיבוש הכותל המערבי ואת הנפת דגל המדינה. "אי אפשר לתאר", סיפר משה באחד הימים לאחר-מכן, "מה הרגשתי כאשר הדגל הונף על מרומי הכותל המערבי". במשך שירותו הגיע משה לדרגת סגן-אלוף – וביום כ"ו באלול תשכ"ח (19.9.1968) היה סגן-אלוף משה מפקדו של כוח מירדף אחרי חבלנים. זו היתה פעילותו האחרונה, בעמק הירדן, כשהוא זינק ראשון ונפצע במטח-אישם הראשון של החבלנים; וכשם שאירע בחן-יוניס התגבר גם הפעם על כאב שהסבו לו פצעיו הקשים והמשיך במשימה – לעמוד בראש אנשיו ולהעפיל אל הצוקים תחת אש-התופת של האויב, אלא שהפעם נפל בקרב. הניח אשה ושני בנים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. בהלוויה שהיתה משותפת לו ולסמג"ד רב-סרן דורון מנור ולחייל שמאי שייביץ, השתתפו אלפים – וביניהם שר-הבטחון, משה דיין, הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב, הרב הצבאי הראשי אלוף שלמה גורן וקצינים בכירים של צה"ל. אלפים באו לחלוק לו את הכבוד האחרון ובין הסופדים לו על קברו היה מפקדו, תת-אלוף מרדכי גור, שבין השאר אמר: ,אמנם הוא היה מפקד קשה וקשוח, אך הוא שבנה את החטיבה והוא שאימן אותה לקראת מלחמה. לא יכול היה מפקד לצפות לסגן נאמן יותר ממשה". בשנת 1975 הומר הצל"ש שקיבל לעיטור העוז.
