פלנטר, אופיר

אופיר, בן רות ואריה, נולד ביום כ"ז באייר תשי"ב (22.5.1952) בקרית ביאליק. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם חיים-נחמן ביאליק והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט" בקרית ביאליק, במגמה של מכשירנות, ובקיץ 1971 עמד בהצלחה בבחינות הגמר. אופיר היה ילד עירני ועליז. משחר ילדותו ניכר בצחוקו החביב ובטוב לבו. בגן הילדים התבונן בסקרנות ובעניין בכל דבר, ובבית-הספר היסודי הצטיין כתלמיד שקדן ותאב-דעת. הוא היה חביב על מוריו ואהוב על חבריו ללימודים. כתום שמונה שנות לימודים, התקבל לבית-הספר המקצועי "אורט", שאליו נשא עיניו. כבר בשנת הלימודים הראשונה ניכר אצלו כישרון לא-רגיל ללימודים העיוניים והמעשיים. סיפר על כך מנהל בית-הספר: "מבחירי תלמידי היה אופיר. הוא שימש אות ומופת באישיותו השקולה והאחראית, ביושר הליכותיו, בכישרונותיו הבולטים, בהתמדה ובמסירות, ומעל לכל – בחום ובעדינות שהקרין סביבו". בשנת לימודיו השנייה נשלח אופיר כנציג בית-ספרו לתחרות שרטוט ארצית. "גם הפעם לא איכזב", סיפרו חבריו וציינו כיצד זכה במקום השני והיה הבולט בין חמישים נציגים שבאו שמה מכל רחבי הארץ. לסיום לימודיו תכנן כעבודת-גמר מעלית משוכללת, שזכתה לשבחים ולדברי הלל. תמונת המעלית התפרסמה בשעתה באחד העיתונים היומיים. תחביבו העיקרי של אופיר היה תיקון מכשירים עדינים, כגון מכשירי האזנה, מקלטי רדיו ושעונים. סיפרה אמו: "שעות ארוכות ישב אופיר בחדרו ועסק באלמנטים חשמליים ובמכשירים למיניהם". הוא ניגן בתזמורת של מועצת קרית ביאליק, והצטיין בכישרונו המוסיקלי ובכושר הארגון שלו. נער חברותי היה אופיר, וחבריו מדברים עליו כאילו עודנו חי ויושב ביניהם, "כי איך אפשר להאמין שאופיר איננו? הפצע פתוח… אנו זוכרים את הבדיחות האופייניות לו, את תנועותיו המצחיקות, את הטפיחות על הכתף, את המילים הטובות שאמר לנו". הוא נהג לצאת אתם לטיולים ברחבי הארץ, בילה אתם במסיבות וסייע להם בעצה נאמנה. מיכה, אחד מחבריו, נזכר בצלילי החצוצרה של אופיר, בבלורית השחורה שהתבדרה על מצחו, בקומתו החסונה ובקסמו האישי. "ההתלהבות והמסירות ציינו את כל מעשיו של אופיר", סיפר. הוא היה בן מסור להוריו ואח אוהב לאחיו יעקב ועודד. שעות רבות בילה בחיק משפחתו והיה להם מקור גאווה ושמחה רבה. אופיר גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחיל החימוש. חרף הקשיים הפיזיים והמרחק מבית הוריו לא התלונן ולא בא בטענות. הוא שירת כמכשירן בפלוגת שדה ובסתיו של שנת 1972 הוצב כמכשירן בסיירת "אגוז". סיפרו הוריו: "אופיר שב הביתה וסיפר שמצא את מקומו בסיירת. למרות הקשיים, לא היסס. עבורנו הייתה הידיעה מקור לדאגה מתמדת. אך כששב אופיר אלינו לחופשה קצרה, וחיוך של זהב על שפתיו, נרגענו, ולו לשעה קלה". ביחידתו נודע אופיר כמכשירן מעולה וחייל מסור. הוא ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו בלא דופי ולא חסך תנומה מעיניו כדי להקל את מלאכת ידידיו ליחידה. עוד בתקופת שירות החובה הרבה לחשוב על העתיד. הוא שאף ללמוד במסגרת אקדמית, וגם קיווה לצאת לטיול לחוץ-לארץ. יומיים לפני פרוץ הקרבות התקשר לבית הוריו ואיחל לבני הבית גמר חתימה טובה. סיפרה אמו: "זו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה שלו עם החבר'ה בסיירת, ולכן החליט להישאר אתם, ולחזור ביום ראשון לשרת באחד הבסיסים באיזור חיפה". במלחמת יום-הכיפורים השתתף בקרבות שניטשו ברמת הגולן. ביום י"א בתשרי תשל"ד (6.10.1973) נפגע אופיר ונהרג בהפגזה ארטילרית כבדה ליד קוניטרה שברמת הגולן. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקד היחידה: "אופיר שירת ביחידתי כמכשירן בפלוגה מבצעית, ומרבית הזמן נמצא בקווים הקדמיים. במשך שירותו ביחידה עבר כל אותם רגעים קשים שמלווים שהייה ממושכת בתנאי לחץ. הוא עשה עבודה מסורה ואחראית, שבלעדיה אין האמצעים העומדים לרשות הפלוגה תקינים ופועלים כראוי. אופיר היה חייל שקט ומסודר, אהוד על חבריו ומפקדיו כאחד, ידע להקשיב ולעזור בכל". הוריו של אופיר תרמו לזכרו ספר תורה לבית הכנסת של העדה הגרוזינית "צור שלום" בקרית ביאליק.