פלם, משה

משה, בנם של תרצה וצבי, נולד ביום י"ט באייר תר"ץ (17.5.1930) בלודז' שבפולין. בן למשפחה אדוקה, אביו היה רואה חשבון מוסמך ועסקן באיגוד בעלי המלאכה בעיר. משה למד בבית ספר יסודי בעירו. לודז' נכבשה על ידי הגרמנים ב-8 בספטמבר 1939, שבוע לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה. מיד לאחר סיפוחה לרייך הגרמני החלו רדיפות אכזריות של יהודים, חטיפות לעבודת פרך והתעללויות. חיי הכלכלה והחברה של יהודי העיר התמוטטו, והם חויבו לשאת טלאי צהוב. ב-8 בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו, שהעברת היהודים אליו לוותה בהתגברות מעשי האלימות. הגטו נסגר באפריל וכ-200,000 גברים, נשים וטף נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. יהודי הגטו נוצלו ככוח עבודה זול ואולצו לעבוד במפעלי ייצור עבור הגרמנים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים: הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. בשנת 1942 נשלחו כ-80,000 מתושבי הגטו למחנה ההשמדה בחלמנו. גטו לודז', שהיה האחרון שהתקיים בפולין, חוסל באביב 1944. לשם כך הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו, אליו גורשו היהודים במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. מאוגוסט 1944 גורשו כל היהודים שנותרו בגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. משה ובני משפחתו נכלאו בגטו אף הם. בשנה הראשונה למלחמה עוד היה משה מבקר בבית הספר, אולם מיד לאחר מכן נגזר עליו לצאת לעבודה קשה. אחיו, הצעיר ממנו בתשע שנים, נספה יחד עם הוריו במחנה אושוויץ. רק משה החזיק מעמד בעבודה במכרה הפחם, וזכה להגיע ליום השחרור. בשנת 1946 עלה משה לארץ ישראל עם "עליית הנוער" – מפעלה של הסוכנות היהודית להעלאת ילדים ובני נוער לארץ ישראל, לקליטתם ושיקומם ביישובים ובמוסדות ולהכשרתם לחיי עבודה וחקלאות. הוא הגיע לירושלים, נקלט בחברת הנוער בחוות לימוד של "עליית הנוער" והיה מאושר. בהמשך נשלח, כחבר "השומר הצעיר", להכשרה בקיבוץ גן שמואל שמצפון לחדרה. משה החל מתוודע לעולם החקלאות, עבד כרפתן ומצא סיפוק רב במקצועו זה. חבריו זוכרים שכל שעות הפנאי שלו היו קודש לקריאה – בעיקר של ספרות העולם – ולאחר מכן היה להוט למסור את רשמיו מקריאתו. בפרוץ מלחמת העצמאות גויס משה, ושירת כתותחן עד סוף המלחמה. לחם בעיקר בדרום, באזור משלטי עיראק אל-מנשיה ופלוג'ה. לקח חלק פעיל בהגנת קיבוץ גת (מצפון לקריית גת). "לא חת מפני המוות וידע להפיג את אימתו בבדיחות הדעת, אף כי לא בקלות ראש", מספרים חבריו, "הוא ידע לנהוג רצינות בכל אשר פנה ועשה". כתום המלחמה החליט להמשיך את דרכו בצבא, בחיל התותחנים. שירת בגדוד שדה, עבר קורס לסגני מפקדי צוותים ותוך שנה הספיק לעלות לדרגת סמל תותחנים. כמפקד צוות תותחנים נודע בדאגתו לשלומם ולגורלם של פקודיו, והיה אהוב ומקובל על כולם. מפקדיו הכירו בכישוריו והמליצו על צאתו לקורס קצינים, אך משה תכנן לסיים את שירותו ולשוב לקיבוץ. ביום כ"ו בחשוון תשי"ב (25.11.1951) נהרג משה בשעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים בכביש הר-טוב. בן עשרים ואחת בנפלו. משה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ גן שמואל. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. ספד לו מפקדו: "… הצטיין כמפקד ומצב רוחו היה תמיד מורם, אף ברגעים הקשים ביותר של מבצעים או תרגילים. משה היה בכל עת דמות חיה של הנוער החלוצי". כאות הוקרה למפקד ולאדם, ולהנצחת דמותו האהובה, נקרא חדר התרבות של גדודו על שמו. קיבוצו של משה, גן שמואל, הוציא חוברת לזכרו. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.