אלי נולד בשטטין שבפולין ביום י"ד כסלו תש"י (5.12.1949), להוריו מיכאל ומינה. בהיותו בן חמישה חודשים עלתה המשפחה לישראל. רזון, במכנסיים קצרים ויחף. עיניים רכות, תמיד מחייכות בשובבות. על פניו נסוך חיוך, כאילו היו החיוך ואלי שמות נרדפים. גם כשכעס, לא היה זה כעס אשר משאיר משקע של מרירות או טינה. וכשנרגע העלה חיוך אופייני ושוב היה זה אלי האמיתי, נינוח, חופשי, פתוח וחייכני. אמונתו של אלי בחיים יפים, טובים וצודקים הייתה יוצאת דופן. הייתה בו אופטימיות מדבקת; אף פעם לא נואש, תמיד חיפש דרכים חדשות במקום אלה, שנתברר כי נחסמו. ותמיד ללא מרירות, אלא תוך אמונה ש"יהיה טוב". הרבה כדורגל, הרבה חברים, הרבה בדיחות, הרבה חלומות. "אלי, חשוב על העתיד, היה רציני לרגע…" ההורים הרבו בעצות. ואולי הודות להם סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון שביהוד, כשבידו תעודת בגרות. לאחר שירות צבאי, יצא לגשש ולמצוא דרכו בחיים. ניסה כוחו בעבודת כפיים. לאחר זמן קצר הבין כי למרות המאמץ שדורשים לימודים עיוניים, ניתן למצוא בהם סיפוק. מעולם לא שכח כי לחיים עצמם טעם נפלא. כששוחחת אתו, היה לך רושם כי הנער הזה (בן 24, האם אינו נער?) יודע לנגוס בתפוח החיים. הוא אינו עובר לצדם, הוא חי אותם, נהנה מכל דבר. – "אלי, מה אתה עושה בחופש?" – "עובד בבניין. עלא כיפק. בהתחלה היה קשה. עכשיו לא. כבר חסכתי כמעט את כל הכסף לטייפ…". בעיניים נצנוץ ועל הפנים חיוך רחב. אתה רואה שהבחור מבסוט (איך אומר חברו ברוך: "לו הייתי צריך להקים אנדרטה לזכרו של אלי, הייתי בונה 'סמיילי' ענק"). אלי למד שנה אחת באוניברסיטה, הזיע הרבה בתקופת המבחנים בכלכלה. איש מידידיו לא האמין, אבל הוא למד לימודים של ממש. לא הפסיד מסיבות, דברים כאלה אין מפסידים, ולא שמצב הרוח ירד, אלא שפשוט נרתם ללימודים במלוא הרצון והכוח. בסופי שבוע היה מגיע לבית הוריו עם חברים. תמיד עם חברים. מעולם לא היו לו קשיים במגעיו עם בני אדם. הוא התרועע בעיקר עם כמה חברים, שלמענם היה מוכן לעשות הכול. עם חברים נסע לנופים הנפלאים של פינלנד והצפון. תכנן לחזור שמה. רצה לנסוע עוד ועוד, רצה לראות, רצה לעשות, רצה לאהוב, רצה ליהנות ולהנות אחרים. בעצם, לא היה דבר קל יותר מאשר להיות חברו של אלי. לא היה צריך להתאמץ בשל כך. לא היה צריך לגשת. אלי ניגש, אלי עשה את הצעד הראשון. במלחמה האחרונה חצה עם הראשונים את תעלת סואץ והעביר תחמושת לגדה השנייה. אלי התנדב לפעולה זו, כשם שהתנדב לפעולות רבות, עליהן סיפרו חבריו. נהרגו סביבו חברים, ואלי עצמו נקלע למצבים קשים, כשאש ניתכת עליו מכל הכיוונים. הוא ניצל – כששרטת כדור בגבו. כשהגיע לחופשות, נראה בעליל כי התבגר, הרצין, ניכר בו ביטחון עצמי ושיקול דעת. אך אותה קלילות, אותו מעוף של שובבות, אותה אופטימיות, נשארו. ימים חלפו. כבר חתמו על הסכם הפרדת הכוחות, ומרבית כוחותינו כבר הוצאו ממצרים. בעוד יומיים אמורים היו לעזוב אחרוני החיילים מגדודו של אלי, והוא ביניהם. ביום י"ט בשבט תשל"ד (11.2.1974) בערב, נשלח אלי להביא נהגים לפינוי מוקשים. נסיעה שגרתית. הוא נסע ואיש אינו יודע כיצד התהפך הקומנדקר, ואלי הועף מתוכו. החייל האחרון שנפל על אדמות מצרים הכבושות. מספר מפקדו גדעון שפוני: "אלי שירת כחייל בפלוגתי מאז יום הכיפורים. היה בחור ישר והגון עד מאוד. אחראי מאוד. נהג היטב את הקומנדקר. מעולם לא פחד להיכנס לאש ולצאת ממנה, והיינו הרבה תחת אש. יום אחד היינו תחת אש כל הלילה ובבוקר הוצרכנו לזוז אל הטנקים שבקו הראשון. נהג אחד פחד. ביקשתי מאלי שישב לידו ויעניק לו אומץ. לבסוף הוברר לי שאלי עצמו נהג במכונית. אלי היה בעל חוש התמצאות טוב מאוד בשטח. אף פעם לא טעה וקל מאוד לטעות בשטחים. עברנו יחד תקופה קשה, והוא אף פעם לא נשבר ולא 'קיטר'…"
