פליישמן, זלמן-אהרון

בן חיים ומיכל. נולד ביום א' במרחשון תש"ט (2.11.1948) בפוקינג שבגרמניה המערבית, להוריו – ניצולי השואה – והיה כל תקוותם. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1949. הוא למד בבית-הספר היסודי במושב צפריה ולאחר-מכן עבר למושב חמד וסיים שם את לימודיו. הוא היה דתי והיה חבר בתנועת "בני-עקיבא" שבמושב צפריה. הוא היה ספורטאי מעולה, שיחק היטב כדורגל ובעל כושר גופני מצוין. הוא אהב לערוך מסעות וככל שהמסע היה מפרך יותר והאתגר גדול יותר, כן התלהב ממנו יותר. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי, למד בישיבת "תורה ומלאכה" ("אורט") בכפר-אברהם, ליד פתח-תקוה. במסגרת ה"ישיבה" השתתף בשלוש הצעדות לירושלים. כמי שגדל במושב, אהב את הטבע ואת החי ומגיל צעיר עבד במשק של הוריו ועזר להם בעבודה, כי אהב יגיע-כפיים. תמיד היה מציין כי עבודה גופנית מפרכת במשק גורמת לו סיפוק רב. עם זאת, היה בעל נפש עדינה וטהורה, נמשך לשטחים רבים בחיי הרוח והיה סמל מובהק ומופת של שילוב "ספרא וסייפא". כל מי שהכירו למד ממנו פרק בכיבוד אב ואם. בראש דאגותיו הייתה עשיית נחת-רוח להורים. הייתה זו מעין מסירות מופלאה, אשר קשה למצוא דומה לה. הוא נהג לוותר על שאיפות אישיות שלא עלו בקנה אחד עם רצון הוריו. די היה לו ברמז מצדם – ורצונם נעשה מיד, ללא עוררין. הוא היא ליבראלי ובעל דעות מתקדמות ועם זאת היה דתי ואדוק מאוד במצוות הדת. הוא דקדק במצוות חמורות וקלות כאחת ולא החסיר אף תפילה אחת ב"מניין" בבית-הכנסת. בתקופת הטירונות, מיד לאחר גיוסו לצבא, ביקש מהוריו שישלחו לו ספל לנטילת-ידיים לפני ארוחותיו. הוא כיבד והעריץ תלמידי חכמים אמיתיים והיה שותה בצמא דברי רב ישיש אחד, שהיה מזדמן למושב, כדי להרצות על נושאים דתיים, וחוזר עליהם בכל הזדמנות. היה תלמיד מצטיין ב"ישיבה" ניחן בזיכרון בלתי-מצוי והיה "בור סוד שאינו מאבד טיפה". הוא היה מצטט פסוקים שלמד לפני שנים רבות והיה מתעמק בכל נושא אשר אהב, עד שהכירו על בוריו. חבריו ומכריו היו נדהמים לעתים קרובות, כאשר שמעו מפיו רעיונות, עובדות, תאריכים והערכות בקשר לנושא הקרוב ללבו. הוא היה חבר נאמן, אוהב, מסור ומוכן תמיד לעזור לזולת. הוא גויס לצה"ל בראשית פברואר 1967 והוצב לחיל-השריון. מגיל צעיר חלם לשרת בחיל הזה והעריץ כל מפקד שבו. כל יום ויום בשירותו הצבאי שימש לו מקור הנאה וגאווה. הוא האמין ביכולתו של צה"ל לגבור על כל אויב בשל כוחו, טוהר נשקו ואיכות לוחמיו ומפקדיו. כשריונאי, אהב את הטנק והכיר ב"טנק שלו" כל בורג, מסמר וחריץ – ועל כל הישג של השריון שמח שמחה רבה כאילו היה זה נצחונו הפרטי. בעת שירותו הצבאי הגיע לדרגת סמל ראשון. היו לו תוכניות רבות להמשיך בלימודים אך הוא לא זכה לכך. ב-1.3.1971 הוא נקרא לשירות מילואים, אך כבר למחרת צאתו נפצע בעת מילוי תפקידו וביום י"ט באדר תשל"א (16.3.1971), נפטר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. ספר שירים בשם "הלך אריה אל הזאב" יצא בהוצאת אל"ף בתל-אביב והוא פרי-עטם של שני מחברים שהקדישוהו לזכרו; אריה אינגבר (חברו הטוב ביותר) וזאב בן שבתאי; זכרו הונצח בארון-קודש בבית הכנסת של ישיבת "תורה ומלאכה" ("אורט") בכפר אברהם, על-יד פתח-תקוה, שם למד; כן הוקדשה לזכרו מנורת שיש בכניסה לבית-כנסת זה; ספר תורה נכתב לזכרו ובראש חודש חשון תשל"ג (יום הולדתו העשרים וארבעה) הוכנס לבית-הכנסת אשר במושב צפריה. לאחר פטירת אביו 21) חודש לאחר נופלו) הועבר ספר התורה לישיבת "תורה ומלאכה" ("אורט") והוכנס לארון הקודש אשר הוקם לזכרו; חוברת בשם "ארז שנגדע" (ארז – כראשי התיבות של שמו וכהופעתו התמירה) יצאה לאור ביום הזיכרון השני לנפילתו.