פלוס, אריה

בן בלומה ושלמה, נולד ביום ז' באדר ב' תרס"ה (14.3.1905) בעיר רוזבדוב, מערב גליציה. כצעיר משכיל ממשפחה אמידה התחיל את פעילותו הציונית בעירו והיה הרוח החיה בעבודה זו. הוא ריכז את הפעולות החברתיות, ערך נשפים וערבי קריאה, ביים מחזות ושקד על עזרה לחברים גם בקשייהם החומריים. גם ל"עבודה שחורה" ציונית נטה שכם בלי תלונות ובלי התפארות. בשנת 1936 עלה לארץ עם אישתו ובנו אשר נולד בצרפת בדרכם לארץ ישראל. אריה נאבק קשה על קיומו, עבד בדרום ים-המלח ובמחנות הצבא הבריטי בדרום ובצפון ורק אחת לשבועיים או אחת לחודש נתאפשר לו לבקר את משפחתו. בשנים האחרונות עבד ב"הדסה" בהר-הצופים. שם נתחבב על חבריו ועל הממונים עליו ואף על החולים שהאזין לתלונותיהם והשתדל להרגיעם בדברי ניחומים. היה ידוע כבעל מזג טוב. חבר ה"הגנה" מאז בואו לארץ, וכשהסתדר בעבודה בירושלים היה יוצא בחפץ-לב לליל-שמירה אחרי יום-עבודה מפרך ומילא בנאמנות כל תפקיד שהוטל עליו. בחורף תש"ח, עם תחילת מלחמת-העצמאות בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, מילא את תפקידו ב"הדסה" בעבודה ובהגנה כאחת, אך סכנת הדרך מנעה בעדו משוב אל משמרתו אחרי ביקור חטוף בבית. אריה היה בין העולים להר- הצופים בשיירת אנשי המדע והרפואה. הדרך להר-הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של 13.4.1948 יצאה שיירה להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי, נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר-הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחר-הצהריים הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות-ערב התערבו הבריטים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. אריה היה בין הנופלים, ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948). הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בסנהדריה.