בנם הבכור של אֹרנה ופטר. רונן נולד בישראל ביום ט' באדר א' תש"ל (15.2.1970). שנתיים אחריו נולדה שירלי, וכעבור עוד שבע שנים נולד תומר. שנת חייו הראשונה של רונן – שנקרא בחיבה "רונצ'ו" בפי כול – עברה בלוד. אז עברה המשפחה לרחובות, שם גדל רונן והחל את לימודיו בבית הספר היסודי. כשהיה כבן שמונה עברה המשפחה לגור ביישוב רועי בבקעת הירדן, ורונן המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי האזורי "רגב" ששכן במושב חמרה. רונן הצעיר התערה במושב במהירות, הכיר חברים והיה לילד טבע אמיתי. הילדות במושב הייתה נהדרת, סיפרו הוריו: הוא בדרך כלל הלך יחף, וכשנסעו לעיר היה צריך לחפש את הנעליים שלו מתחת לבית, שם הכלבים החביאו אותן … מגיל צעיר הפגין רונן התנהגות בוגרת ואחראית בכל מצב. בשעות הפנאי רונן נהג לנגן בגיטרה. הוא גם הקדיש שעות רבות לבניית מטוסים לפי ערכות הרכבה, ונהג לתלות את יצירותיו בחצר הבית או מעל למיטתו. הספורט בו הרבה לעסוק היה שחייה. מגיל צעיר רונן היה תלמיד מעולה, "תולעת ספרים" שאהב לקרוא אנציקלופדיות ולמד תחומים שלמים באופן עצמאי. בזכות הישגיו בלימודים בבית הספר היסודי הוא התקבל לתיכון "בויאר" היוקרתי בירושלים. בשנות לימודיו רונן גר בפנימייה הצמודה לבית הספר, וסיים בו בהצלחה י"ב כיתות. סיפרו אנשי הפנימייה: "רונן השתלב בחברה במהירות, בשקט ובעוצמה שכה אפיינו אותו. הוא בלט בשילוב שבין הופעתו החיצונית המרשימה, צניעותו וענוותנותו. הוא הירבה לעסוק בספורט והצטיין בתחום זה. כושרו הגופני והישגיו בתחום הספורט היו לשם דבר בבית הספר. רונן היה ידידם של רבים מהתלמידים הירושלמים ונהג לשהות במחיצתם גם בשעות שלאחר הלימודים, בנוסף לקשרי החברות האמיצים שלו עם חבריו בפנימייה". בספר המחזור של הפנימייה כתב רונן: "אמנם היו בעיות, ואמנם לא כולם נחמדים. לא ידעתי לקראת מה אני הולך אבל לו הייתה בידי שוב הבחירה הייתי חוזר לכאן (לפנימייה ולבית הספר) שוב". רונן התגייס לצה"ל ביום 2.1.1989. הוא שירת בחיל האוויר שירות חובה וקבע כקצין לוחמה אלקטרונית. עם שחרורו מצה"ל פנה רונן ללימודי משפטים ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה. במהלך לימודיו הצבא לחץ עליו שיחזור לשירות קבע בתחום לוחמה אלקטרונית, הוצע לו תפקיד מעניין ורונן חזר לשירות, תוך שהוא ממשיך את לימודיו האקדמיים. רונן שב לצבא ועד מהרה השתלב ביחידה. מפקדיו תיארו אותו כקצין אחראי ומקצועי, שבלט בכל תחום והיה עמוד התווך ביחידתו. הוא תמיד הפגין נחישות וכושר מנהיגות, השפיע על הכול בזכות השקט הנפשי שלו והיה מקובל על מפקדיו ועל חבריו כאחד. במהלך השירות הוא הועלה לדרגת סרן. כתבו אנשי הגף בו שירת רונן: "היה היה בגף חמה / קצין תכול עיניים, שועל מלחמה / זקני המילואימניקים אותו עוד זוכרים / כקמב"ץ הצעיר שהיה לפני שנים / מאז גדל רונן, כתפיו התרחבו / וכל אנשי הגף בפניו השתחוו / אנחנו נתגעגע, בלי כל ספק / לצחוק הפרוע ולדיבור השקט / ורונן, אתה תקרע את העולם / ביבשה, באוויר ובים". רונן הכיר את נירה בשנת 1995. אהבתם לבלבה במהירות, וכשלושה חודשים אחרי שהכירו הם עברו לגור יחד. רונן ידע להפגין מחוות רומנטיות, סיפרה נירה, הוא נהג להשאיר לה פתקים עם מסר אישי חם ואוהב והעניק לה שפע חום ואהבה. רונן היה מנהיג מטבעו, הוסיפה נירה, הוא תמיד הצליח לשלב היטב בין כל תפקידיו – בן ואח, בן זוג, סטודנט ואיש צבא. הוא היה חבר אמיתי ובעל אישיות סוחפת, שרבים אהבו לשהות בחברתו. עם החברים הטובים רונן ונירה הירבו לצאת לטיולי שטח, טיולי ג'יפים וגם טיולים רגליים, בהם חרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה. בכל הטיולים רונן הוכיח את עצמו כמי שאפשר לסמוך עליו בכל נושא, וכדברי נירה: "אם הולכים לאיבוד – רצוי איתו". אחרי שלוש וחצי שנים יחד החליטו בני הזוג להינשא. רונן ונירה נולדו באותו חודש, פברואר, בהפרש של כמה ימים – ועל כן הם קבעו מועד לחתונה שיחול כמה ימים לפני יום הולדתה של נירה. רונן נפל בעת מילוי תפקידו ביום ל' בתשרי תשנ"ט (20.10.1998), ימים אחדים אחרי שהוא ונירה נפגשו עם ההורים כדי להתחיל לתכנן את חתונתם. בן עשרים ושמונה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר הורים, אחות ואח. אחרי נפילתו הועלה רונן לדרגת רב-סרן. על מצבתו של רונן כתבו בני המשפחה: "אהובנו איתנו לנצח, כוכב אין דומה, כזוהר פרוש כנפיך לעוף לעוף …" בתעודת הוקרה וכבוד לזכר רונן כתב אלוף יהודה שגב, ראש אגף כוח אדם בצה"ל: "רונן ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו הייתה גדולה. שליחות חייו נקטעה עם מותו. צה"ל ינצור זכרו". במלאת שבוע לנפילת רונן כתב חברו אסי: "חלמתי שהכול חזר למקום, ואתה חזרת לפתע פתאום. הגעת אלי ואמרת לי: 'קום', ואני לא הבנתי, די הייתי המום. אמרת שבאת להשלים סידורים, ואם זה בסדר אז קדימה יוצאים. אז לקחנו תג'יפ והתחלנו לדהור, כי צריך למהר אין זמן לעצור. אמרת שיש עוד מספר מקומות, שרצית מאוד לבקר ולראות. נסענו רחוק ולי לא היה אכפת, העיקר להיות יחד ואפילו עוד קצת. בסוף כשהגענו הראית לי מקום, ואמרת שכאן תקים את ביתך הראשון. דיברנו על אישה וכמה ילדים, ועל זה שישחקו המון משחקים. היית מאושר ובעיניך מבט, שתמיד היה נוצץ, ולא בגלל שמאוחר … הגענו הביתה עייפים מהמסע, ואתה עוד השחלת בדיחה מצחיקה. אז לפתע קראו לך ואמרת שאתה נאלץ לעזוב, ואני צעקתי 'חכה, אתה לא יכול להיעלם סתם ככה, מה אני אמור להגיד לכולם?' ואתה חייכת ואמרת: 'פשוש, כולם כבר יודעים שנמשיך מהיכן שהפסקנו. מצטער אני ממש מאחר. ועוד בקשה לי אחת גדולה, שתגיד לקטנה שאהבתי אותה נורא'". עפרה, שהייתה מדריכה של רונן בפנימייה בירושלים, כתבה: "הוא פסע בינינו בלאט, בפסיעות מדודות של נמר, שהילה של יופי ועוצמה עוטפים אותו והוא אינו יודע זאת. בעוברו מפנים לו הדרך והוא משפיל מבט. בעיניו שחוק רפה ותכול, שהתמזג עם השמים לעד, והותירנו כאן נושאים מבט אל על, לשווא". כתבה אימו של רונן: "עומדת אני על האדמה שקודשה בדם / מהרהרת חרישית במסתורי חיי אדם / נחלי דם טהור אספה האדמה לתוכה / לקולי, קול האם הבוכה. / והאב מביתו יוצא, אין שואל לשלומו / מלאכתו הוא עושה, לא יושב במקומו / מבפנים הוא קרוע, כך גם לבבו / ראשו הוא פרוע, ועצום כאבו". ועוד כתבה האם אֹרנה: "רונן יקירנו. המשפחה שלנו אנו אנשי המראה ההפוכה, ממשיכים לתפקד כנמלים הנאמנות למשימתן, אבל בתוך הרגש פנימה, בתוך תיבת האמת, יש מועקה גדולה וכאב קורע. קשה להביט לתוך תיבת הכאב, קשה לרכז בה מחשבה, אבל מבלי משים היא שם כל הזמן עוטפת אותנו, ואנחנו מבכים את מותך ומתגעגעים. לשנים שחלפו אין משמעות. הרגש לא מרפה, להיפך … אתה רונן בן, אח, גיס ודוד יקר. בבטחה חשבנו שנהיה יחדיו לנצח, אך הלכת בדרך אחרת. אתה רונן אהוב נפרדת מעולם החיים, עולם של בגרות צעירה שמחה וצבעים, הלכת לעולם אחר לא ידוע. עבורך הפרידה קצרה, אך עבורנו לא תיגמר לעולם. הימים חולפים עוברים, כך גם החיים נמשכים. אנו הקרובים אליך מבינים כי הזמן של יחד לא ישוב עוד, ולנו לא יישאר דבר מלבד געגועים וזיכרון. תהיה נשמתך עדן"
