fbpx
פלד, מאיר

פלד, מאיר


בן חיה ועמוס חדד, הצבר הראשון למשפחה שעלתה ארצה בשנת 1957. נולד בבאר שבע, ביום י"א באייר תשי"ח (1.5.1958). אח לנעמי, תמי, יורם, דורית, אפרת, צבי וחיים. מאיר גדל והתחנך בבאר שבע. את ראשית חינוכו קנה בבית ספר ממלכתי-דתי, ובלט כתלמיד טוב ופיקח. במבחנים הפסיכוטכניים של משרד החינוך קיבל ציון גבוה מאוד ברמה הארצית, והוכיח כי ניחן באינטליגנציה גבוהה במיוחד. עצמאי ובוגר לגילו היה מאיר, ובהיותו בן שלוש-עשרה עזב את בית ההורים ועבר להתגורר בפנימיית "ישיבת בני עקיבא" שבבאר שבע. הוא השתלב היטב בחיי הפנימייה, השקיע בלימודים והיה פעיל בתנועת "בני עקיבא". לביתו היה מגיע אחת לשבועיים, משתף בחוויותיו ומסייע להוריו. את לימודיו סיים בהצטיינות, ועם תעודת בגרות מלאה. עם גיוסו לצה"ל, ב-4.8.1976, הוצב מאיר בחיל התחזוקה. כאן החלה קריירה רבת שנים שבמהלכה שימש מאיר במגוון תפקידים בחיל, טיפס ועלה בסולם הדרגות. הוא סיים קורס קצינים, ובקיץ 1978 החל את שירותו בצבא הקבע. בין התפקידים הבכירים שמילא: ראש ענף במרכז דלק באשדוד, מפקד בסיס תחזוקה "ביל"ו", ובתפקידו האחרון – מפקד בסיס דלק באר שבע. טוב לב ויכולת נתינה אין-סופית היו ממאפייניו הבולטים של מאיר וניכרו בכל אשר פנה. בילדותו, סייע לזקנים לחצות את הכביש והיה מלווה אותם עד ביתם, וכן לקח תחת חסותו שכן עיוור, ודאג ללוותו ממרכז השכונה הביתה. גם כמפקד, עמדה תמיד לנגד עיניו טובת האחר. מאיר בלט בפרויקטים שהוביל בצה"ל, ברצון לקדם תהליכים ובחתירה המתמדת למציאת פתרונות יצירתיים לבעיות. תופעת הנשירה של חיילים מצה"ל הטרידה את מאיר מאוד, והוא שם לו למטרה לשקם חיילים אלה, להעצימם, ולהותירם במערכת. מאיר טיפח את החיילים, עודד אותם לגלות אחריות ולהכיר בתרומתם, ובזכותו, סיימו רבים מהם את שירותם בהצלחה. על נתינתו הרבה של מאיר ועל האחריות שחש כלפי חייליו מספרת דורית, אחותו הבכורה. במסגרת תפקידה כאחות מעריכה של המוסד לביטוח לאומי, הגיעה באחת ההזדמנויות למשפחה בדימונה. במהלך התשאול הבחינה פתאום כי על הקיר תלויה תמונה גדולה וממוסגרת של מאיר. המומה ונדהמת שאלה לפשר הדבר; ההורים סיפרו לה על בנם, שהיה נתון בעת שירותו במצוקות שונות וכמעט הרים ידיים ופרש מהצבא. מאיר "נעמד על רגליו האחוריות", כדבריהם, תמך בחייל – הן כלכלית והן רגשית, וגרם לו להכיר בערך עצמו ובתרומתו הסגולית. בזכותו של מאיר, סיפרו ההורים לדורית, סיים בנם את שירותו בכבוד ואת מאיר כינה "אבא". שלושה ילדים נולדו למאיר. בתו הבכורה שני, מנישואיו הראשונים, נולדה ב-10.8.1980. שנים מספר לאחר גירושיו נישא לאורלי, והשניים הקימו את ביתם ביישוב הקהילתי עזר שבמועצה האזורית באר טוביה. בתם עדן נולדה ב-14.9.1988 ורועי, בן הזקונים, הצטרף למשפחה ב-19.9.1993. אורלי מעידה כי מאיר היה בעל ואב למופת, רגיש וקשוב לילדיו ולצורכיהם. ידע עצום היה לו, היא אומרת, בתולדות עם ישראל ובגאוגרפיה, והוא אהב מאוד לטייל עם הילדים ברחבי הארץ וללמדם מורשת והיסטוריה. הווייתו של מאיר נשענה על יסודות מוצקים של אהבת מסורת ישראל ואמונה בבורא עולם. לכל אורך חייו הקפיד לקיים את החגים והמנהגים כהלכתם, אהב את התפילות והיה בקי בטעמי המקרא. בבית הכנסת שבמושב היה קורא בתורה, והכין בהתנדבות ילדים לבר המצווה. אך בצד הרצינות היה במאיר פן נוסף, של פתיחות ושובבות. מאיר היה אדם מלא שמחת חיים, "קונדסון" של ממש, הרבה לבצע מעשי שטות של ילדים, להקניט ולהציק בחביבות. שני, בתו הבכורה, מספרת על חוש ההומור הציני שניחן בו ועל שנינותו. "אבא היה אומר בישירות את מה שהוא חושב," היא נזכרת. "הוא היה אדם מאוד ריאלי, יסודי ויצירתי. הייתה לנו שפה משותפת. הוא היה אבא שנתן המון." על הקשר המיוחד ששרר בין מאיר לשני, על החום והאהבה שהרעיף עליה ועל הדאגה שהפגין כלפיה מעידים כמה מסיפורי הילדות שהיא נוצרת בליבה. "כילדה, הייתי 'אכלנית בעייתית'. אבא לקח צלחת, חילק אותה לשניים, ותוך שהוא מאכיל אותי בסבלנות אין-קץ, סיפר לי את סיפור קריעת ים סוף. זו הייתה הדרך היצירתית שלו לחנך אותי, יצירתיות שבאה לידי ביטוי בכל תחום." אנקדוטה נוספת זכורה לשני מהשנים המוקדמות. "עד גיל שלוש מצצתי מוצץ. אבא עשה הכול כדי שאחדל מהנוהג הזה. הוא גילף ופיסל מוצצים מכל חומר שהיה בהישג ידו – גזר, סוכריה וכיוצא בזה, אך דבר לא עזר. עד שיום אחד הוא סיפר לי שהגרוגרת שלו היא תוצאה של בליעת מוצץ בגיל שלוש." באותו רגע זרקה שני את המוצץ, ובזאת הסתיימה הפרשה… עוד היא מספרת על התמיכה הרבה שהעניק לה אביה כשהתגייסה לצה"ל, וכי הדבר הקל מאוד על השתלבותה בטירונות ועל ההתמודדות עם קשייה כחיילת חדשה. "הוא היה גדול וחזק, ותמיד נמצא שם בשבילי," היא מסכמת. אחד הילדים שהכין מאיר לבר המצווה היה ילד עם לקויות שסבל מפיגור קל. מאיר לא נתן לילד הקלות, ודרש ממנו להיות מוכן לדרשה לעילא ולעילא. "אני לא אהיה בעלייה לתורה שלך," אמר לו, ולא פירש. ואכן, לדאבון הלב, לאותו מעמד מרגש לא זכה מאיר להגיע. נראה שמאיר חש כי ימיו ספורים. לליל הסדר האחרון של חייו התכונן באופן מיוחד, כמו ידע שתהא זאת הפעם האחרונה שבה יחוג את הפסח. מאיר החליט לארגן ליל סדר גדול בבסיס, לטובת החיילים הבודדים. לקראת החג, מספר אחיו צבי, צבע מאיר את כל חדרי הבסיס, דאג לניקיון והקפיד כי הבשר והירקות יהיו בהכשר של מהדרין. לליל הסדר החגיגי הזמין גם את כל המפקדים הקודמים של הבסיס על משפחותיהם, ולמגינת ליבה של אמו בישר לה כי בניגוד למסורת המשפחתית, יחוג גם הוא בבסיס ולא עם המשפחה הגדולה. "אני רוצה לחגוג עם החיילים שלי את החג האחרון," אמר לה. לשאלתה, מדוע השתמש בביטוי "החג האחרון", לא סיפק הסבר ושאלה זו נותרה תלויה באוויר. לאחר נפילתו נודע למשפחתו מפי סגן-אלוף פדידה, שהחליף את מאיר בתפקידו, כי במהלך לימודיהם המשותפים כתב לו מאיר על פתק "אני לא חושב שהלב שלי יחזיק מעמד." סגן-אלוף מאיר פלד נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ג בניסן תשנ"ט (9.4.1999), שבוע ימים לאחר ליל הסדר המפואר שארגן. מאיר שחש כאבים בחזהו פנה לרופא, וזה, לאחר שבדק אותו, הציע לו לגשת לרופא מומחה, ושחרר אותו. למחרת, בעת שעסק בתיקון מכוניתה של אשתו, התמוטט מאיר בפתאומיות. לצוות הרפואי שהוזעק למקום לא נותר אלא לקבוע את מותו מדום לב. בן ארבעים ואחת היה סגן-אלוף מאיר פלד בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר רעיה, שתי בנות ובן, אב, ארבע אחיות ושלושה אחים. "הוא היה קצין מצטיין, חבר ואדם טוב," ספד לו אחד מחבריו. מאיר הונצח במפעלים שונים. אנדרטה שהוקמה לזכרו הוצבה בצמוד לבית הכנסת החדש שבמושב עזר. כן נתרמו לבית הכנסת ספריית קודש ומנורה. ספר תורה שנכתב לעילוי נשמתו של מאיר הוכנס לבית כנסת בירושלים. באשדוד הוקם בית תמחוי שנקרא על שמו – "זכרון מאיר", ונערכות פעולות של חלוקת מצרכי מזון לנזקקים. במלאות ארבע שנים לנפילתו, ספדה למאיר בתו עדן: "עברו כבר ארבע שנים, ואנו היינו אז יחסית קטנים וצעירים. אני הספקתי להתבגר עם הזמן, ורועי כבר לא כל כך קטן. אני מקווה, אבא, שמהמקום שבו אתה נמצא אתה יכול לעקוב אחרינו ולראות איך אנו גדלים ומתפתחים. אך דע, שככל שהזמן עובר ואנו גדלים, זה לא נעשה קל יותר כמו שאנשים הבטיחו לנו. באחד הימים נזכרתי בשיר ששרנו כשהייתי ילדה קטנה: 'לאבא שלי יש סולם / מגיע כמעט עד השמים / ואבא שלי כה רעב / אוכל ארוחה פעמיים. / ואבא שלי הוא הטוב מכולם / ואבא שלי הוא הכי בעולם / ורק בגללי הוא האבא שלי / כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי.' אז אם הסולם הזה באמת מגיע עד השמים, אולי אוכל לטפס עליו ולעלות ולהגיע, אפילו לרגע, אליך. אני מתנחמת בכך שבתוך ליבי הקט שמורה לך, ורק לך, פינה רחבה, מלאה בהמון הערצה ואהבה גדולה, מלאה בזכותך בזיכרונות ילדות יפים, מיוחדים ומאושרים. ובכל פעם שיהיה לי קשה וכואב אפתח את אותה פינה שבלב, אשאב ממנה ואצבור כוח כדי להמשיך. אני רוצה שתדע שגם אם אתה נמצא עכשיו כל כך רחוק מאיתנו, אותך, אבא יקר, אימא, רועי ואני תמיד אוהבים ואליך מתגעגעים. שבך אנחנו תמיד גאים, ושזכרך יישאר בליבנו לעולמי עולמים. הייה שלום אבא, ומנוחתך תהיה עדן." דבריה של עדן במלאות חמש שנים למותו של מאיר: "כשאני עומדת כאן מולכם, בטקס כה מרגש, אני חשה שאבי, מאיר פלד ז"ל, עומד מאחוריי ותומך בי. כשאנו עומדים מלאי יגון ביום זה, עלינו להביט סביבנו ולראות בסיפוק את ארצנו הירוקה והפורחת, את דגלנו הכחול-לבן מתנוסס באון, ואותנו, הילדים והנוער, דור העתיד. למרות כל הקשיים והמכשולים, אנחנו ממשיכים, גם כאשר קשה לנו, ולא ניתן ליגון לנצח אותנו. כולנו היום יכולים להבטיח לאלה שאינם עוד איתנו, כי לא שכחנו ולא נשכח. אתם תמיד איתנו ואנחנו ממשיכים איתכם, למענכם, ולמען זכרכם. מעל במה זו, הייתי רוצה להביע משאלה: הלוואי ונזכה ונהיה אנו, בני הדור שלי, להיות חיילי השלום בצבא ההגנה לישראל, והלוואי שהארץ תשקוט והשלווה תעטוף אותנו. לו יהי!"

דילוג לתוכן