פלד (הרצפלד), גלעד (גילי)

בן חנן וחדוה. נולד ביום ג' בסיון תשי"א (7.6.1951) בקבוצת שדה-נחמיה. הוא סיים את בית-הספר היסודי בשדה-נחמיה והמשיך בלימודיו בבית-החינוך המשותף "עמק החולה" בכפר-בלום. הוא הצטיין בלימודיו והיה נער עליז, חביב וצנוע. עיקר התעניינותו הייתה בספורט. כנער היה אוסף ספרים וחוברות על כל ענפי הספורט והיה קורא אותם בעיון מעמיק פעמים אין-ספור. מאוחר יותר נמנה עם נבחרת הכדורגל של הפועל כפר-בלום. חסר-מנוחה היה וכלפי חוץ – מרדן. לעתים היה מקל ראש בענייני משמעת, אבל בתוך-תוכו רצה בסדר ובמרות. הוא לא הזדקק לאמירת "סליחה", כי היו לו דרכים שונות לכך, ללא צורך באמירה מפורשת. הוא ידע להפעיל את קסמו האישי ולהביע זאת בחיוך של טוב-לב. עם סיום בית-הספר היסודי בחר גלעד לעסוק בענף הפלחה. באותה תקופה הייתה העבודה בפלחה כרוכה במאמץ גופני רב. עיקר הקושי היה בגרירת צינורות השקיה למרחק מאות מטרים. גם גדולים וחזקים ממנו התקשו בעבודה זאת. פעמים אחדות ניסו לשכנעו להחליף את מקום העבודה, אך הוא לא ויתר. אותה נימה של עמידה נחושה וסירוב לוותר נמצאה באחד ממכתביו מהצבא. כאשר התעלף אחד מחבריו באימונים והיה צריך לשאת אותו מרחק ניכר על-גבי אלונקה, תוך הליכה קשה בחולות טובעניים, עמד גלעד במסע המפרך, רק משום כוח-רצונו העז שלא להיכנע. נפש רגישה הייתה לגלעד. הוא התלהב מאוד מן התנ"ך, על-אף שכלפי חוץ היה קשוח. תמיד היה מחייך, אופטימי וקורן שמחת-חיים. אחד מתחביביו היה האזנה למוסיקה מודרנית. בחסכונותיו רכש פטיפון סטריאופוני והיה משקיע זמן באוסף תקליטיו שהיו בעלי טעם מיוחד. בערבי שבתות היו מתכנסים בחדרו כל חבריו להאזין למוסיקה ולבילוי נעים. בראשית דצמבר 1970 גויס לצה"ל והצטרף לנח"ל. נטייתו העזה לספורט הניעה אותו לעסוק בספורט גם בצבא. על-אף המלצת מפקדיו לשלוח אותו לקורס קצינים, הוא בחר לבסוף בקורס למדריכי ספורט. הוא הצטיין בתפקידו כסמל מחלקה בנח"ל, נהג בחבריו בפשטות גמורה ושנא את המרחק בין המפקד לחייל. עם זאת, דרש ציות ומשמעת מחניכיו והיה להם דוגמה. הוא אהב את חניכיו והם כיבדו אותו. בהתקרב מועד סיום שירותו כסמל מחלקה, נבחר גלעד לנבחרת הכדורגלבמשחקי אליפות הנח"ל, ולא היה קץ לאושרו בהיוודע לו כי אושרה השתתפותו בקורס למדריכי ספורט. אור ליום י"ט באייר תשל"ב (2.5.1972), נפל גלעד בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בשדה-נחמיה. בדברים שהשמיעה על קברו אמרה חברתו לספסל הלימודים כי גלעד היה בילדותו בעל כוחות מוגבלים, אך הוא פיתח רצון ברזל ואמביציה אדירה: להתמיד, להיות ראשון – ולנצח. היא הוסיפה כי כינו אותו בשם "גילי" וכינוי זה אפיין אותו מאוד, כי היו בו שמחת חיים וקסם אישי. ב"חוליות", עלונה של קבוצת שדה-נחמיה (מחודש יוני 1972) כתב חבר כיתתו: "גילי היה שם שהספיק להעלות עליזות על פנינו, משום שלא ראינוהו מעולם עצוב או קודר, אלא עליז וצוהל ונלהב וגם אם בפנים לחץ משהו, תמיד ידע להסוותו בבדיחה ובצחוק".