יצחק (צקי), בן סלה וצבי, נולד ביום כ"ד באלול תשי"ד (21.9.1954) בתל-אביב, יחד עם אחיו התאום, אבי. כעבור מספר שנים עברה משפחתו לבאר-שבע. בעיר זו גדל ואהב אותה מאוד. שנות ילדותו חלפו עליו באושר בחיק משפחה אוהבת ושלווה. הוא היה ילד עליז וחייכן וגרם שמחה למשפחתו ולידידיו. תחילה למד בבית-הספר היסודי "אחוה" והיה תלמיד חרוץ וטוב, אף כי נתפס לפעמים למעשי משובה כדרך נערים. כשהיה בן תשע עקרה משפחתו לשכונת עומר, המרוחקת מעט מהעיר. כיוון ששני הוריו עבדו, הוטל על הנערים סדר יום עצמאי לחלוטין. הם היו משכימים קום, מכינים לעצמם ארוחת-בוקר וכריכים וממהרים לאוטובוס, לנסוע לבית-הספר. אחרי-הצהרים היו שבים הביתה ומנקים ומסדרים את הבית למופת, לשמחת לב הוריהם. זמן קצר היה יצחק חבר בתנועת "הצופים", אך עזב משום שלא מצא בקן פעילות מיוחדת. "כדורגל אפשר לשחק גם ליד הבית", אמר. הוא המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "מקיף ג'" וסיים שם במגמה הריאלית. גם שם היה תלמיד טוב והצטיין במיוחד במקצועות המתמטיים. אמר מחנכו בערב לזכרו: "אני חושב שצקי היה תלמיד אידיאלי. חבריו, ובעיקר הבנות, אמרו עליו שהוא בחור יפה אבל ביישן. האמת היא שצקי אכן היה כזה. תמיד הייתה לו אמביציה להצליח". והוסיף מנהל בית-הספר: "צקי תמיד ישב בספסל הראשון, כל העת בשקט. תענוג היה למצוא כזה בעדת הריאלים, המזלזלים תמיד במקצועות ההומניים". צקי היה שקט מאוד, סגור ומופנם. בחברה כמעט שלא דיבר וזמן רב נדרש לו כדי ליצור קשר של אמת עם אדם; אולם כשהצליחו להתקרב אליו, נתגלו תכונותיו החיוביות. הוא היה נער רציני, שלא אהב להשתובב, לרקוד ולפטפט במסיבות ורק בחברה מצומצמת היה נפתח במקצת. שליו היה, מעשי ובעל סבלנות אין קץ. אביו סיפר עליו שהיה רגיש ומתחשב ברגשות הזולת, ולדוגמא הביא את הסיפור הבא: כשהיו צקי ואבי ילדים, נהג לקחתם עמו לבית-הכנסת פעם בשנה. משגדלו, לא הבינו מה הטעם ואבי סירב בכל תוקף להילוות לאביו. אך צקי, שהבין מה חשוב לו הדבר, המשיך ללכת עמו מדי שנה בשנה. הוא היה חבר למופת וחבריו נהגו להתאסף בביתו כדי ללמוד יחדיו. צקי ידע מהו הזמן הנכון לכל דבר. חבריו נהגו לפתותו לצאת ולשחק עמם והוא היה נעתר להם, אך לאחר זמן קצר היה מזכיר שהגיעה העת להמשיך וללמוד. היה לו חוש ביקורת מפותח ולכן טען כנגד דברים רבים, אך היה לו חוש פרופורציה והוא ידע להבחין בין עיקר לטפל. לכן העדיף לעשות את המוטל עליו מתוך ראיית החיוב שבדברים. הוא היה שוחר צדק, והתמרמר על עיוותים שראה בעולם. תמיד השתדל לעשות את הטוב והנכון וציפה שגם אחרים ינהגו כמותו. מעולם לא יכול לשקר, אפילו "שקר לבן", ומחבריו דרש אותן אמות מידה של מוסר. צקי אהב מאוד לעבוד בגינה ולבנות דגמי מטוסים. בחופשות הקיץ נוהג היה לעבוד בעבודות שונות, גם משום ששנא לשבת בחיבוק ידיים וגם משום שרצה להיות עצמאי. בכסף שהרויח יצא למסעות ולטיולים וכעבור זמן קנה לעצמו אופנוע. הוא וחברתו ליאורה, ועוד שלושה זוגות יצרו חבורה מלוכדת, שרכבה על אופנועים ובלתה יחדיו בסופי שבוע. תמיד שאף ללמוד דברים חדשים וכשהסתבר לו שידיעותיו בשפה האנגלית לוקות בחסר, הקדיש את ימי חופשתו ללימוד שפה זו. הייתה בו אהבה גדולה לסדר, עד כי במשפחתו כינוהו בשם ה"יקה". שכנתו וידידתו מנוער כתבה: "הוא היה האיש הכי סגור שאני מכירה. נעים לשבת ולשוחח אתו על החברים שמסביב, שצקי מתעניין בהם מאוד, על דברים שקרו בעבר ויתרחשו בעתיד. צקי אינו מדבר שטויות, אפשר לשוחח אתו על כל נושא שבעולם, חוץ מנושא אחד – צקי". היחידה שהצליחה לחדור מעט דרך מעטה שתיקתו הייתה חברתו כל השנים – ליאורה. צקי אהב את הבית ואת משפחתו והיה קשור מאוד להוריו, לאחיו ולאחותו. לאחיו עזר בלימודים, לא מתוך חובה אלא משום שבאמת היה חשוב לו שאחיו יצליח. עם הוריו היה יושב ומשוחח שעות ארוכות, עוזר להם ומעודדם. מעולם לא שכח תאריך של מאורע משפחתי כלשהו. כשהגיעה שעתו להתגייס לצה"ל התלבט לאיזה חיל ילך, אולם משהחליט שהוא רוצה להיות שריונאי, נאבק להגשמת שאיפתו. הוא לא רצה להיות גיבור, אך ברור היה לו שהוא צריך להצטרף ליחידה קרבית. "אם כולם יחפשו לעצמם חיים קלים, אז מי ילחם?" – שאל. יצחק גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והוצב לחיל השריון. ביחידתו נחשב חייל מעולה, שאהב את חיי הצוות ואת הטנק והשתדל למלא אחר כל הנדרש ממנו ברצינות וביסודיות. חופשותיו היו נדירות, אך משהגיע הביתה, מעולם לא התלונן ולא היו בפיו אלא תשבחות על הצבא, על השריון ועל החברים. בצבא התבגר מאוד והיה חברותי. גם בשעת האימונים הקשים, כשלילות רבים עברו ללא שינה, עזר לכולם תוך ויתור על דקות המנוחה הספורות שלו. חבריו ליחידה, שהבחינו ביחסו לצדק, ראו בו נציג שלהם. בכל פעם שהיו טענות בפיהם, פנו אליו כדי שידבר עם המפקד, ואכן פעמים רבות הצליח ליישר את ההדורים. במשך כל תקופת שירותו הקפיד שלא להדאיג את הוריו ומכיוון שידע כי אביו מרבה לדאוג, התקשר הביתה לעתים קרובות מתוך רצון כן לגרום לו אושר. בשבועות שקדמו למלחמת יום-הכיפורים ישבה פלוגתו בתעוז "נוצה", סמוך לתעלת סואץ. למרות הכוננות הגבוהה לא שיערו החיילים שאכן עומדת לפרוץ מלחמה וצקי היה שקוע בתוכניות לקראת קורס מפקדי הטנקים, שאליו עמד להישלח. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), כשעה לפני פרוץ המלחמה, התקבלה הפקודה לפרוש את הטנקים ולתפוס עמדות מגן על התעוזים. בשעה שהתקדם בטנק שלו לעמדה וכונן צריח – נפגע הטנק מפצצת נ"ט וכל אנשי צוותו נהרגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בנכם יצחק ז"ל, שירת כנהג טנק והיה חייל מצטיין בצוות מצטיין, חייל אהוב על חבריו ועל מפקדיו". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, שכלולים בה מדברי חברים ומפקדים על דמותו.
