פלדמן, דני (דימה)

בן ריבה וולדימיר, נולד ביום י"ג באב תשל"ה (21.7.1975) בעיר ברינסק שברוסיה, אח צעיר לאלכסנדר. רוב ימיו עברו על דני ברוסיה, שם סיים את חוק לימודיו. הוא הרבה לעסוק בספורט, ואהב במיוחד את כל סוגי ספורט החורף – הוקי קרח, סקי והחלקה על קרח. תחום ספורט נוסף שעסק בו בהצלחה היה ירי למטרה, בו זכה להגיע למקום הראשון בתחרות. לדני היו שני אוספים – בולים ועיטורי כבוד. הוא אהב מאוד בעלי חיים, ובבית המשפחה הוא טיפל באקווריון דגים. לדני היו חברים רבים, הוא היה נער כריזמטי וחבריו חיפשו את חברתו. ביולי 1991 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בנתניה. כאן פתחו בחיים חדשים, שונים לגמרי מחייהם הקודמים. ההתחלה היתה קשה, אבל דני, שהיה באותו זמן נער בן שש-עשרה, גילה תושייה רבה וברגישות ותשומת לב רבה התאים את עצמו למציאות החדשה, ואף עודד לכך את שאר בני המשפחה. דני למד תחילה באולפן לעברית ואחר כך החל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. את רצונו לחזור ללימודים דחה עד לאחר השירות בצה"ל. בתקופה הראשונה לבואם ארצה התגעגע דני לחבריו ברוסיה ורצה מאוד לבקרם, אך כחלוף הזמן, כאשר העמיקה הכרותו עם ישראל, הצליח לרכוש לעצמו חברים חדשים, והגעגועים פחתו. גם כאן באה לביטוי הכריזמטיות שלו, והיו לו חברים רבים. גם בארץ בערה בדני אהבתו לספורט החורף. הוא הרבה לנסוע ל"מרכז קנדה" שבמטולה, להחליק על הקרח. הוא הוקסם מיופיה של ארץ ישראל ומנופיה המגוונים, הרבה לטייל בארץ, וככל שלמד להכירה, כן אהב אותה יותר. הוא רצה להיות אזרח ישראלי מן השורה ולהתערות בארץ במלוא מובן המלה, ולצורך כך אף שינה את שמו מדימה לדני. בסוף אפריל 1995 התגייס דני לצה"ל, הוכשר כנהג רכב משא כבד, והוצב בחיל-התחזוקה כנהג מן המניין בחטיבה 35, חטיבת הצנחנים. את תחילת דרכו עשה דני בפלוגת 'עורב', בה שירת כשנה וחצי. לאחר-מכן הועבר ליחידת מחסני החירום של החטיבה, כנהג בכל סוגי הרכב המצויים שם. מפקדיו ראו בו חייל חברותי וממושמע, שמילא כל משימה שהוטלה עליו במסירות והפגין נכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת. ביום ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.1997), נפל דני בעת מילוי תפקידו בתאונת דרכים. יחד איתו נפל סמ"ר עדי פריש. בן עשרים-ושתיים היה דני בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנתניה. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה דני לדרגת סמל ראשון. רס"ן שמעון, קצין תחזוקה חטיבתי, כותב עליו: "דני היה חייל מסור ואחראי, שמילא את כל המשימות המוטלות עליו בצורה טובה. חבריו מספרים שהיה חבר טוב, צנוע, שקט וביישן, תכונות שהיינו רוצים לראות אצל כל חיילי החטיבה". אמו של דני מספרת: "הוא היה בן טוב, נאמן וצנוע. הורי חבריו הרבים אהבו אותו מכל הלב, והפכו גם לחברי שלי. הם אמרו עליו דברים רבים וטובים, והשתתפו רבות בצערי לאחר מותו. נשארו תשעה חודשים לשירותו של דני בצה"ל, ולעתים קרובות בנינו תוכניות לעתיד, והוא אמר שוודאי יחזור ללמוד. בעיר שהוא כל כך אהב, החיים ממשיכים במסלולם, והעיר אף הפכה עוד יותר יפה, אך הוא איננו כאן עוד וזה מאוד כואב."