פלדמן, אברהם

אברהם, בן אדית ובצלאל, ממייסדי קיבוץ שמיר, נולד ביום י"ג בניסן תשי"א (19.4.1951) בקיבוץ. את שנות לימודיו הראשונות עשה במשק ובשנת 1964 עבר ללמוד במוסד החינוכי של הגליל העליון, בקיבוץ עמיר. עוד משחר ילדותו בלט אברהם בתכונותיו המיוחדות והיה אהוב מאוד על המטפלות ועל חבריו. מחנכיו שבחו את נועם הליכותיו ואת יחסו הרציני ללימודים. שאול, מחנכו בכיתות העליונות של בית-הספר, היה אומר: "אברהם ילד מצטיין, חרוץ וטוב. עוד תעמדו על שיעור קומתו המיוחדת". היה חובב ספורט, הצטיין בשחייה וזכה באותות הצטיינות רבים. הוא היה חבר גם בקבוצת כדור-עף. אברהם היה גבוה משכמו ומעלה מחבריו, חזק ורחב-כתפיים והקפיד מאוד לפתח את כושרו הגופני. היה לו כוח בלתי רגיל אך דומה היה כנבוך בשל ממדיו הגדולים. הוא היה מסוגר ושתקן, והעדיף להקשיב. אך כאשר היה לו מה לומר, נטל מיד חלק בשיחה ואז נגלתה חוכמתו וגישתו הפילוסופית-אידיאולוגית לחיים. מלא חדוות חיים היה וניסה למצוא את היפה שבדברים הפשוטים ביותר ובפעולות השגרתיות ביותר. הוא נהג לחלוק עם הזולת כל אשר היה לו. מטבעו היה סובלני ונוח לבריות, הגן על החלשים ומעולם לא ניצל את כוחו הגופני לרעה. מנעוריו היה בעל נטיות לספרות ולאמנות, בעיקר למוסיקה. הוא אהב מאוד לשיר, ידע שירי עם רבים ובכל הזדמנות נתן קולו בשיר. כל ימיו היה קשור מאוד להוריו והיה גאה בהם, העריץ את דמות אביו, שלדבריו הצליח לשלב "כוח עם מוח". לאחותו ולזוג התאומים הצעירים ממנו, היה גם חבר וגם מעין אב דואג, מייעץ ומשתתף בלבטי גידולם וחינוכם. בשנת 1970 יצא אברהם, יחיד מבני שכבתו, לשנת י"ג – שנת התנדבות של בני משקים להדרכה בקני "השומר הצעיר". הוא הדריך תקופה קצרה בגבעת המורה ואחר-כך עבר להדריך בכרכור. אישיותו וגישתו הבלתי אמצעית רכשו מיד את לבות חניכיו. הוא חילק אתם את אהבתו הגדולה למולדת וערך עמהם סיורים וטיולים בכל רחבי הארץ. הוא התכונן לשוב ולחיות במשק עם תום גיוסו, אך לפני כן רצה לנסוע לשנה לטייל בעולם – להכיר חיים חדשים ולטעום טעמם של דברים שונים מאלו שידע. אברהם גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971 והתנדב לסיירת "גולני". הוא ביכר לשרת ביחידה זו מכמה סיבות: האפשרות לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, האופי הכמעט משפחתי של הצוות, וכמובן היותה יחידה קרבית מובחרת. לאחר שהשתלם בקורס מ"כים, צורף לסגל ההדרכה של קורס הסיור. הוא היה חייל מצטיין ושימש דוגמא לחבריו בנכונותו למלא כל משימה קשה ברוח טובה וביעילות. חבריו ליחידה כינוהו "פלדמנים" משום גודלו, אך בעיקר בשל אישיותו המיוחדת, שלדבריהם הספיקה ליותר מאדם אחד. שגעונו לניקיון אישי זכור לכל חבריו; מעולם לא ויתר על מקלחת יסודית ביותר. גם כאשר חבריו החיילים התמוטטו כמעט מעייפות, היה הוא קם והולך להתרחץ בנחת. במשך כל תקופת שירותו שמר על קשר אמיץ אם הוריו, עם אחיו ועם חבריו שבמשק. כתב מכתבים או סר הביתה בכל הזדמנות. תמיד היה צנוע ולא נהג לספר על הפשיטות הנועזות שהשתתף בהן יחד עם יחידתו. במלחמת יום הכיפורים נמנה אברהם עם הכוח שניסה לכבוש את החרמון מידי הסורים. הוא לחם באומץ לב וחירף נפשו כדי לחלץ חברים פצועים תחת אש. ביום השביעי למלחמה נפצע, אך לא הסכים שיעבירוהו לטיפול רפואי לפני שווידא שכל שאר הפצועים הועברו לעורף לפניו. לאחר שהחלים, שב מיד ליחידתו. ביום כ"ב בניסן תשל"ד (15.4.1974) שעה שיחידתו אבטחה את שיא החרמון פתחו הסורים בהרעשה ארטילרית כבדה על הכוח. בהרעשה זו נהרג אברהם מרסיס של קטיושה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ שמיר. השאיר אחריו הורים, אחות ועוד אח ואחות תאומים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב אחד ממפקדיו: "מהרגע שקבלתי את הצוות לידי בלט אברהם בין חבריו… הוא נחשב לחייל טוב ובתור שכזה נבחר לתפקידי הדרכה… כאשר הייתי צריך לבחור חיילים מהצוות לפעולה מיוחדת לא היה ספק בקשר לשיתופו של אברהם במשימה". קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים על דמותו, מכתבים של אברהם למשפחה ולחברים ומכתבים שקיבלו הוריו לאחר נפילתו; בחוברת שהוצאה לאור על-ידי סיירת "גולני" נכללה רשימה על דמותו. גם בעיתונות היומית שהודיעה על נסיבות מותו, צוינו תכונותיו המיוחדות ואומץ לבו.