פלג (פופלוביץ), גדליהו
גדליהו, בן רחל ומשה, נולד ביום ל' בשבט תרצ"ב (7.2.1932) בעיר פולטוסק שבפולין. כשהיה ילד בן שבע שנים פרצה מלחמת העולם השנייה. המשפחה נטשה את פולין ונדדה לרוסיה עם זרם הפליטים. אביו התנדב לצבא הרוסי ונהרג בחזית, והאם עם ארבעת ילדיה המשיכו לנדוד בערבות רוסיה. לאחר שעשה שנים אחדות ברוסיה, הצטרף גדליהו לעליית הנוער והגיע אתה לצרפת. לאחר כשנה, בשנת תש"ז, עלה לארץ באניית המעפילים "אקסודוס" ("יציאת אירופה"). כידוע נאסרה הכניסה לארץ למעפילי אנייה זו, והוא הוחזר לגרמניה ורק במאי 1948 הגיע שוב לארץ, והוא נער בן שש עשרה. משדרכה כף רגלו על אדמת הארץ, התנדב לחטיבת "הראל" שלחמה בקרבות מרים בדרך לירושלים. כאשר התברר למפקד החטיבה שהבחור הלוחם אינו אלא בן שש-עשרה, העבירו מיד לקיבוץ חפצי-בה, שם נמצאו חבריו מעליית הנוער. הוא נקלט יפה במקום ואהב מאוד את הקיבוץ. כדרכו, התמסר בכל נפשו לעבודת הפלחה. בשל המאורעות שפקדו אותו בצעירותו, היו לימודיו בלתי מסודרים. הוא למד מעט בבית-ספר יסודי ברוסיה, והספיק ללמוד שנה אחת בבית-ספר תיכון בצרפת – וגם זאת תחת לחץ המאורעות ואש ההפצצות. גדליהו גויס לצה"ל בשנת 1950, וכבן עליית הנוער עשה את שירותו במסגרת הנח"ל. הוא היה גם בין הראשונים שעברו קורס מ"כים במסגרת זו. בשנת 1952, משחזר לחיים האזרחיים, עזב את המשק כדי לעזור למשפחתו, שעלתה אז ארצה. הוא עבר להתגורר בתל-אביב ועסק בעבודות שונות. כעבור זמן התקבל כחבר בקואופרטיב "דן". באותן שנים נשא לאישה את חברתו לאה, וברבות הימים נולדו לזוג שלושה בנים – עדי, ערן ועופר. כחמש-עשרה שנה עבד ב"דן" והיה חרוץ ומסור לעבודתו. סיפרו עליו חבריו לעבודה: "נוסעי קו 22, תושבי הדר-יוסף ומעוז-אביב, טרם התרגלו שלא לראות את החביב והבכיר בנהגי הקו. לגבי רבים הרי עקת המלחמה מתמצה דווקא ברגע שהם עולים לאוטובוס. כל אימת שמושיטים הם את הכסף לנהג, הם נזכרים: גדליהו איננו". גדליהו היה בעל מסור ואב אוהב למופת. כל מעייניו היו נתונים לזולת, בת הצחוק שעל פניו ליוותה אותו תמיד בכל אשר הלך. תמיד פגש את חבריו בטפיחה על הכתף, מתעניין היה ודואג, שמח את שמחת הזולת וכואב את כאבו. דאגתו למשפחתו הפכה לשם דבר. דווקא משום שבצעירותו הפסיד כה הרבה, שאף להעניק לילדיו השכלה גבוהה ואת כל המותרות שבעולם. גדליהו היה פטריוט מושבע, ובמיוחד אהב את נופי הארץ שהכירם כפי שהכיר את כף ידו. לא הייתה צעדה שלא השתתף בה, לא הייתה הזדמנות שלא לקח עמו את כל בני הבית לטיולים, לתחרויות ספורט או לדיג. כשחקן נבחרת הכדורעף של "דן", בלט ברוח הצוות שלו והאציל מרוחו גם על חבריו. במלחמת יום הכיפורים שירת כנהג אמבולנס בחזית הצפון. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) יצא באמבולנס להעביר פצועים משדה הקרב לבית החולים "פוריה". ליד מושב אל-על פגעה הפגזה כבדה באמבולנס על נוסעיו. גדליה עשה ככל יכולתו כדי לחלץ את הרכב משדה הסכנה ולהבטיח את חיי הפצועים. הוא הצליח אמנם להציל חיי אנשים רבים, אך הוא עצמו נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ושלושה בנים, הורים ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "על-ידי הקרבתו האישית, בנוהגו את האמבולנס באומץ לב, ובנסותו להעבירו למקום מוגן, הציל גדליהו חיי אדם, לפי עדות חיילים שהיו במקום". לזכרו פורסמה רשימה ביוגרפית בעלון קואופרטיב "דן;" כן כלולה רשימה עליו בחוברת שהוציא לאור הקואופרטיב לזכר חלליו.
