פישר, נפתלי (“תלי”)
בן אביגדור וחנה. נולד ביום כ"ו בתמוז תש"ו (25.7.1946) בחיפה. את שנות-חייו הראשונות עשה בבית, מלא חיים ואהבה. כשמלאו לו שלוש שנים פרצה מלחמת-הקוממיות ואביו יצא לחזית – והילד התגעגע אליו מאד. אחרי היותו בגן-הילדים למד בבית-הספר היסודי על-שם יל"ג. ברצינות התייחס ללימודים וסיים אותם כאחד התלמידים המצטיינים. בגיל י"ד המשיך את לימודיו בבית-הספר המקצועי התיכון ליד הטכניון בחיפה. אז עזב את תנועת "הצופים", אשר אליה השתייך, כי תנועה זו היתה בעיניו דלת-תוכן וחסרת-חלוציות, ומפני שידע לנהוג בעקביות לפי עקרונותיו עבר לתנועת "המחנות העולים" – ומאז חל שינוי באישיותו. הוא תפס מקום במרכז החברה של התנועה, היה חבר המועצה, מרכז ומדריך, מארגן של חוג לטופוגרפיה ומייסדה של פינת החי. באותה שנה ניכר השינוי שבו בהביעו את דעותיו בלי מעצורים ובגלוי. הרגשת האמת והצדק ואהבתו למולדת היו נר לרגליו. במאי 1964 גויס לצה"ל. אימוני-הצבא לא הכבידו עליו ואת הקורסים השונים עבר בהצטיינות עד שהגיע לדרגת סגן והיה מפקד מחלקת תול"ר ביחידת הצנחנים. בשעת שירותו פיתח נפתלי שיטה מיוחדת בתול"ר ומאז נפלו השתרשה שיטה זו באימוני צוותי התול"ר לצנחנים והשיטה נקראת על שמו. את שעות-הפנאי שלו בזמן חופשותיו היה מבלה בבית על גבי ספרי-קריאה; בעיקר השקיע את עצמו בספרות הישראלית. בזמנו הפנוי היה כותב שירים. את החופשות השנתיות בילה בטיולים ברחבי הארץ יחד עם חברתו, אשר אתה קשר קשר עוד מנעוריו בהצטרפו לתנועת "המחנות העולים". אהב את הטבע ונכסף לבלות בחיקו. הוא הכיר ואהב כל שעל-אדמה ברחבי-הגליל ובמרחבי-הנגב. כאשר הגיע זמן שחרורו מן הצבא הוארך שירותו בשלושה חדשים מחוסר ממלא-מקום, כמפקד למחלקת תול"ר, וכשרצה להשתחרר שנית אמרו לו שישחררו אותו כעבור חודש והשאירו לו את המשך הזמן כחופשת-שחרור. באותה חופשה החל להתכונן לקראת כניסתו לאוניברסיטה לחוגי הגיאוגרפיה והגיאולוגיה שמשכו את לבו תמיד. אך הוא הספיק לעסוק בלימודים רק שלושה שבועות כי המצב הבטחוני, אף לאחר שהשתחרר, היה מתוח. הוא לא ידע שלווה בביתו ובצאתו לבסיס למרות שלא נקרא אליו, אמר לאמו, שרצתה להניא אותו מכך: "הרי אני הולך להגן על שלום מדינתנו". בצאתו לחזית של מלחמת ששת הימים היה מלא אמונה בכוחנו הצבאי והיה מאושר בכך. במלחמה שירת כקצין זוטר בתנאי-קבע. הוא הוביל ג'יפ תול"רים עד תעלת סואץ ובאומץ-לב עמד מול טנקים ואף השמיד כמה מהם – עד שנפגע על ידי מיג מצרי על גדות-התעלה; זה היה ביום החמישי לקרבות, הוא א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967) בקרב שנערך ליד איסמעיליה. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. אלוף פיקוד-הדרום ציין לשבח את הקרב שלו על אומץ-לב ודביקות במשימה. מפקד-יחידתו העיד עליו כי "הוא אהב את אנשיו ללא מצרים והם היו כרוכים אחריו ואהבוהו… התנהגותו בקרב היתה מעבר למשוער ולנדרש". הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו הנושא את שמו. ב"ספר הגבורה", בהוצאת אגודת העתונאים בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן, הובא תיאור הקרב האחרון שלו. פרק ב"מסתערים ראשונה" לאורי מילשטיין מוקדש לו ולחמישה מחבריו-לנשק. כן מסופר עליו בספר "מלחמת הצנחנים" לא' מילשטיין וגם ב"מלחמת ארבעת הימים" בהוצאת פיקוד הדרום. נכתב עליו גם בכתבי-עת (כגון "מערכות") ובעתונים יומיים הוזכר שמו. מעזבונו הובא בילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל – "גוילי אש", כרך ד'.
