פישר, מרום (משה)

בן דורית וגיורא. נולד ביום כ"א בתשרי תשמ"ג (7.10.1982) במושב אביגדור הסמוך לקריית מלאכי, דור שלישי למשפחת מייסדי המושב . את חינוכו קנה בבית הספר היסודי "מבואות" שבאביגדור, ובבית הספר התיכון שבבאר טוביה. "עלם חמודות, מלח הארץ, מהטובים והיקרים שבקרבנו. חייכן היה, מלא שמחת חיים. נער מצפוני ועדין, הגון ומוסרי, נבון וביקורתי" – כך מתאר את מרום ניר צורן, מבני המושב , וגיורא, האב, מחזק: "הוא היה יפה תואר, גבוה, מנומס ואוהב ארץ ישראל, בדיוק כפי שהנוער הישראלי מתואר בספרים ובסיפורים של מלחמת השחרור." מרום היה תלמיד חכם וידען, דעתן שנוהג להשמיע דבריו בלא מורא, ובעל חוש ביקורת מפותח. סיפרה נאוה תמיר, המחנכת בחטיבה העליונה: "מרום בשבילי הוא תלמיד שכל מורה חולם שיהיה לו. לא תלמיד, מין ניצן מיוחד, ניצן בכיתה י' שמתעקש, בלי חשבון, על דרכו שלו, שמתעלם מתורתך ומפתיע בידיעתה, פרח מיוחד בין פרחים שהולך ומגביה תרתי משמע. ובי"א ובי"ב נפתחים בו בזה אחר זה עלים ופרחים עוד ועוד ועוד. בחלקי נפלה הזכות לעמוד מול היושר של מרום, לקרוא בכתיבה העצמאית שלו, לחוות את אהבתו לכלבים, לדבר איתו על ספרים ועל אנשים, להתפעם מהתעניינותו בטבע, באיכות הסביבה, בארצות רחוקות, בקולנוע. לדבר איתו בטלפון ולשמוע: 'את יודעת, "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, הוא באמת ספר שחשוב ללמוד…'" את הפן הקליל יותר שבמרום האיר חברו הקרוב ישי סבג: "מרום – החיוך והצחוק. אני נזכר איך שתמיד לא היית מסתפר בערך מחופשת פסח, כדי שבחופש הגדול, כשתטוס לסבתא שלך בניו יורק , יהיו לך כל כך הרבה תלתלים על הראש, כמו שהיא אוהבת , ורק אחרי שהיא תשחק איתם תלך להסתפר. … כמה היינו צוחקים כשהיינו משחקים כדורגל.. . לא מפסיקים לצחוק כל המשחק. כל שטות הייתה מצחיקה אותנו…" אהבתו של מרום לארץ ולטבע לא ידעה גבולות. "היינו משחקים שעות במונופול," נזכר ישי, "ויום אחד החתולה שלי המליטה לך על המונופול, ככה באמצע המשחק. במקום להתעצבן שכל המשחק שלך התלכלך ונהרס , הבאת את ההורים שלך ואת סבתא לראות את הגורים שלה. ככה. כי אהבת בעלי חיים. אהבת טבע." באופן טבעי, היה מרום פעיל מאוד בחוגי הסיור, הדריך בהם, וטייל בקביעות בשבילי הארץ . "בטיולים תמיד היינו הולכים להתקלח ביחד. לשפוך על עצמנו איזה בקבוק מים וקצת סבון. תמיד. גם בשיא הקור…", כך ישי. ראיה נוספת למודעות האקולוגית המפותחת של מרום היא קבילתו, בהיותו בכיתה י"ב, על החלטת הנהלת בית הספר לכרות את חורשת העצים שבשטח המוסד כדי לבנות בַּמָּקום מרכז תרבות וספרייה. "מרום ביקר אותי קלות על כך," סיפר מנשה סמירה, אז מנהל בית הספר, "אבל בדרך בוגרת, תרבותית ומקצועית עם פתרונות, ויותר מכך – תוך אכפתיות והתנדבות לסייע ולתקן." האכפתיות של מרום והרצון לתרום לחברה התבטאו גם במשימה מורכבת שקיבל על עצמו, באותה שנה, לסייע לילדה מוגבלת בכיתה ז'. "אף שידע שסיכויי ההצלחה מועטים," סיפר דוד חסין, מנהל חטיבת הביניים , "השקיע את כל מאודו ומרצו במשימה, באורך רוח ובסבלנות אין קץ." רבים ומגוונים היו תחומי העניין של מרום, והפכו אותו לאיש שיחה מרתק – גם בעבור המבוגרים. " היינו יושבים שעות במתבן ומדברים על הכול," נזכר ישי בגעגוע, "כלכלה, פוליטיקה, ביטחון, ארצות הברית, מלחמת ויטנאם. בנות. בעיקר בנות…" את שני אומיאל , חברתו בשנתיים האחרונות לחייו, הכיר מרום במדשאת בית הספר, ואהבה גדולה ניצתה ביניהם . "היינו כל כך קשורים זה לזו עד שאי אפשר היה לומר שם של אחד מאיתנו בנפרד,"אומרת שני. מרום היה איש שלום ועם זאת, לא היו לו כל התלבטויות באשר לשירותו הצבאי; מתוך רגש עמוק של מחויבות לחברה, תכנן מרום ללכת בדרכו של אביו , שלחם בשורות חטיבת "גולני" במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, ובעקבות אחיו יאיר, לוחם "גולני" אף הוא, שנפצע בלבנון. וכך, עם גיוסו, ב-19.3.2001, הצטרף מרום לגדוד 51 של "גולני", והחל במסלול הלוחם. משחזרת שני: "ביום הגיוס כתבתי לו משפט מתוך הסרט 'פורסט גאמפ', שאומרת חברתו של גיבור הסרט: 'לא משנה מה תעשה, אל תנסה להיות אמיץ וגיבור, רק תברח'. דאגתי כל הזמן שיקרה לו משהו, כי הייתה לי תחושה שמרום יפה ומקסים מדי לעולם הזה…" חבריו של מרום ב"גולני" הגדירו אותו בחיבה כ"מוזר", כיוון שעשה כל מה שצריך בשקט, ללא רעש וצרחות, באיפוק – ואפילו עם חיוך. "הוא היה 'מורעל' על הצבא," מסכמת שני. "הוא קנה לי חולצות, מגבות וספלים עם סמל 'גולני'." בתום המסלול שובץ מרום בפלוגה המסייעת, ומיד מצא עצמו בשטחים, נלחם עם חבריו. הימים ימי הטרור של אינתיפאדת אל-אקצה, ורחובות ישראל נשטפו בדם הקורבנות. ב"מרץ השחור" של שנת 2002 נרצחו בפיגועי תופת נוראים למעלה ממאה ישראלים, אזרחים וחיילים, ונפצעו מאות. בליל הסדר תשס"ב הגיעו האירועים לשיאם , בפיגוע במלון "פארק" שבנתניה, שבו נרצחו שלושים מהחוגגים. בעקבות הפיגוע, החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע "חומת מגן" שנועד לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני שבשטחי יהודה ושומרון. בחול המועד פסח, בשבוע האחרון לחייו, השתתף מרום במבצע שנערך ברמאללה, ומיד עלה עם יחידתו לצפון , לאזור הר דב , גם שם הוגברה הכוננות . ביום ה', 4.4.2002, יצא מרום לחופשת סוף שבוע. אך בקושי הספיק להגיע הביתה ולהוציא את הכביסה מהתיק, וכבר הוזעק לשוב לפלוגה, כדי להצטרף ללחימה בג'נין. "חיבקתי אותו וחיבקתי אותו וחיבקתי אותו," סיפר גיורא, "ואני לא מיסטיקן, אבל הייתה לי הרגשה שזהו זה. אחר כך אשתי הכינה לו סנדוויצ'ים ושנינו הלכנו עם תחושה טרגית ממש. כשנפרדנו בצומת קסטינה הסתכלנו אחד על השני, ומרום , שראה את הזוועה על הפנים שלי , חייך חיוך מתוק כזה ואמר באירוניה: 'אצלנו ארץ ישראל נגאלת בייסורים'." לאחר נפילתו, התברר כי מרום יצא מהבית בתחושה שמותו קרוב. הוא מסר לאחיו שתי כתובות של חברים בחו"ל וביקש ממנו ליידע אותם, במקרה שלא יחזור, שנהרג. לשני, השאיר מרום הודעה מרגשת בטלפון הנייד: "שתדעי שאם קורה לי משהו, אני אוהב אותך הכי בעולם". מרום נפל בקרב בג'נין ביום שישי, כ"ג בניסן תשס"ב (5.4.2002), והוא בן תשע-עשרה. שעות ספורות קודם לכן דיבר עם משפחתו בפעם האחרונה: "בשעה אחת-עשרה בבוקר הוא צלצל אליי מג'נין ושמעתי יריות ברקע ," משחזר גיורא. "אמרתי לו 'אני מקווה שאתם נשארים ב"אכזריות" [רכב קרבי משוריין]', והוא אמר 'אבא , אני לא יכול להבטיח לך.' זו הייתה השיחה האחרונה שלנו." לאחר נפילתו הועלה מרום לדרגת סמל. הוא הובא למנוחת עולמים ביום א', 7.4.2002, בבית העלמין שבמושב אביגדור, המושב שבו גדל ואהב. הותיר אחריו הורים, שני אחים – יאיר בן העשרים ושתיים וגלעד בן השתים-עשרה , את שני חברתו, ואת פליים, כלבתו האהובה, שעדיין ממתינה לו שישוב. על מצבתו נחקקו המילים: " יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ, אוֹהֵב שְׁבִיל, וְנוֹתֵן אוֹר." ספדה למרום נאוה תמיר, המחנכת: "…'לכל איש יש שם', כתבה המשוררת זלדה, 'שנתנו לו אביו ואמו', ולך ניתן השם מרום, לזכר סבתא מרים מאביגדור; ואתה מילאת את השם המיוחד שלך בקסם, ביופי, בחיוך, ברום קומתך. … עכשיו אנחנו עומדים כאן מסביב בעיקר עם מילים, ורק בהן נוכל להתחנן: 'קח את כל אשר תיקח / שוב אם רק תוכל לשוב / ולא חשוב אם אור / של קיץ הוא או יום אחד גשום…" (מתוך שירו של נתן יונתן "מילים"). כתב דוד חסין, מנהל חטיבת הביניים בתיכון באר טוביה: "נפילתו של מרום בסערת הקרב בג'נין פתחה בלב כולנו פצע עמוק. מרום עלם חמודות, ייצג בחינוכו ובדמותו את השאיפות של כל הורה וכל מחנך. בהתגייסו לצה"ל מרום לא ביקש לבטח להגשים את עצמו, אלא שוב , בפשטות ובצניעות , לתת מעצמו … בצדק רב חוזר גיורא על המשפט 'אני כל כך גאה בו'. בדברי ההספד שנגעו עמוק ללב כולנו, סיפר גיורא על שיחה עם מרום בנושא אופן הלחימה של צה"ל המשתדל למנוע פגיעה באזרחים, אך בו בזמן נוצר סיכון נוסף לחיילי צה"ל. גיורא, שליבו ניבא לו רעות, ניסה לומר שאולי צה"ל צריך לדאוג יותר לחיילים מאשר לאזרחי האויב. תגובתו של מרום הייתה 'אבא, זה לא מתאים לך, לפגוע בנשים ובילדים חפים מפשע? ' אני רואה בתגובה זו את התמצית העילאית של החינוך שספג מרום בבית הוריו. משמעותה: כן, אני מוכן לסכן את חיי על הערכים בהם אני מאמין ושלאורם חונכתי. … קולו של מרום הוא קול השפיות, קול האנושיות, קול התקווה המהדהד בתוך מעגל קולות הנפץ והתופת…" מתוך כאב השכול, הפך גיורא, אביו של מרום, למשורר. ספרו "אחרי זה", שראה אור בשנת 2010 בהוצאת "עם עובד" ,הפך בתוך זמן קצר לאחד מביטויי השכול העזים ביותר בשירה הישראלית. שיר הנושא של הספר , "אחרי זה": "הַכָּחֹל בָּאֲוִיר / יֵלֵךְ וְיַחֲוִיר / אַחֲרֵי זֶה // מְעֻוָּת לֹא יִתְקֹן / וְטוֹב לֹא יִשְׁכֹּן / אַחֲרֵי זֶה // מַה שֶּׁהָיָה הוּא / לֹא שֶׁיִּהְיֶה / אַחֲרֵי זֶה // דָּבָר לֹא יְכַסֶּה / אֶת הַחוֹר בֶּחָזֶה // אַחֲרֵי זֶה." תמונת מכונית ה"סקודה" הישנה של מרום , המופיעה על כריכת הספר, המוטלת, מיותמת, בסככה שמאחורי הבית ולצידה פליים הכלבה , מאיירת, במידה רבה, את השיר "רכב ישראל ופרשו". השיר נפתח בפסוק "וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשַׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד…" ( מלכים ב ב 12). "הַסְּקוֹדָה הָאֲדֻמָּה מֵתָה בִּנְשִׁילַת אֲבָרִים / וּמִזִּקְנָה / כָּמוֹנוּ, לֹא כָּמוֹךָ // תְּחִלָּה פָּשׂוּ כִּתְמֵי חֲלוּדָה בְּדַלְתּוֹתֶיהָ / אַחַר כָּךְ לֹא הֶרְאֲתָה / הַמַּרְאָה הַשְּׂמָאלִית אֶת מִי שֶׁבָּא / אֶלָּא רַק אֶת מִי שֶׁהִסְתַּלֵּק. / גַּם לְמִדְבְּקוֹת 'גּוֹלָנִי שֶׁלִּי' שֶׁהִדְבַּקְתָּ בְּגַבָּהּ / לֹא הָיָה כְּבָר כֹּחַ לִדְחֹף אוֹתָהּ בַּעֲלִיּוֹת. / בַּסּוֹף הִיא נָפְחָה אֶת מְנוֹעָהּ / בִּרְחוֹבוֹת הַכְּפָר / כָּמוֹנוּ לֹא כָּמוֹךָ. // אָחֶיךָ וַאֲנִי הוֹבַלְנוּ אוֹתָהּ לָנוּחַ / בִּסְכָכָה יְשָׁנָה נוֹטֶפֶת בּוּגוֹנְוִילִיָה אֲדֻמָּה / וַאֲפוּנָה רֵיחָנִית / כָּמוֹךָ // וְלֹא נוֹתַר לָנוּ אֶלָּא לְחַכּוֹת / לִתְחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁל הַמְּכוֹנִיּוֹת. / וְאָז אַתָּה – / רוֹכֵב הַכְּרוּבִים / תִּכָּנֵס בְּחִיּוּךְ מְנַצֵּחַ לַסְּקוֹדָה הַמְרֻפֶּטֶת / כְּאִלּוּ נִכְנַסְתָּ לְווֹלְבוֹ. / תַּרְחִיק אֶת הַמּוֹשָׁב לְאָחוֹר כְּדֵי לָתֵת מָקוֹם / לְרַגְלֶיךָ הָאֲרֻכּוֹת / תְּחַיֵּךְ לַנַּעֲרָה שֶׁלְּצִדְּךָ / וְתֵרֵד בַּסְּעָרָה לָאָרֶץ // בְּנִי בְּנִי / רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשׁוֹ". חודשים אחדים לפני נפילתו של מרום קנה לו אביו את ספרו של דויד גרוסמן "מישהו לרוץ איתו". "הספר מספר, בין השאר, על בחור שרץ עם הכלבה שלו, אבל זו בעצם מטפורה על מישהו ששווה לרוץ איתו את החיים," מסביר גיורא. " יום לפני שנפל, מרום אמר לי , 'אבא , אני נורא מצטער, אבל לא הצלחתי לסיים את הספר, הגעתי רק עד עמוד מאה .' ואני, שהייתי כבר בהרגשה שזהו זה, עניתי לו 'אתה לא קראת את הספר עד הסוף, אבל תדע לך שאתה זה מישהו ששווה לרוץ איתו, אתה זה מישהו ששווה לעבור איתו את החיים'." על כך כתב גיורא את השיר "מישהו לרוץ איתו": "שְׁתֵּי אַהֲבוֹת הָיוּ לוֹ, / וּפְלֵיים הַכַּלְבָּה – / הִיא הַשְּׁנִיָּה. // כְּשֶׁהֵרִיחָה אֶת בּוֹאוֹ / קָפְצָה בַּמַּתְבֵּן / סַלְטוֹ מוֹרְטָלֶה, / שֶׁלֶף לֶוַנְטִינִי / דָּבַק בַּפַּרְוָה הַסִּיבִּירִית / כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת דּוֹדָהּ. // כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ / שֶׁנּוֹעֲדוּ לְשֶׁלֶג מַלְמָלָה / חָצוּ נַהֲרוֹת זֶבֶל פָּרוֹת / כְּשֶׁשָּׁב מֵהַצָּבָא. // סֵפֶר, נָתַתִּי לוֹ, / מִנְחַת אַהֲבָה / עַל נַעַר וְכַלְבָּה. / רָצִים לוֹחֲמִים / בְּסִמְטָאוֹת, וְאָמַרְתִּי: / בֵּן, גַּם אֲנִי / אִם אָרוּץ אִתְּךָ / לֹא אִירָא רַע / כִּי אַתָּה עִמָּדִי // וּמֵאָז, בְּעֵת לַיְלָה / אֲנִי מַבִּיט בִּפְלֵיים / הַמַּבִּיטָה לַשָּׁמַיִם. / יוֹדֵעַ, שֶׁאִם יַחֲזֹר / כְּצִפּוֹר, אוֹ כְּקֶרֶן אוֹר / הִיא תַּכִּיר, / תִּתְהַפֵּךְ עַל גַּבָּהּ / וְתָנִיחַ לָרוּחַ / לְלַטֵּף אֶת בִּטְנָהּ". באוקטובר 2003 הוזמן גיורא להצטרף למשלחת "עדים במדים" של צה"ל, לסיור בעקבות קורבנות השואה. "… חיינו את חיינו מתוך אהבה לעם הפצוע שהתאסף פה," אמר גיורא בדברים שנשא בפולין , "ולארץ שעטפה את הפליטים שבאו מכל הארצות בעטיפת פרדסים, כבישים ובניינים שבנו בני העם העברי שחזר לאדמתו. הכרת התודה והאהבה לעם ולארץ עברה, חלחלה ונספגה בדמם של ילדינו…" את דבריו סיים גיורא בגרסה הפרטית שלו לאמרה המפורסמת של יוסף טרומפלדור: "אם אין ברירה – אז צריך למות למען ארצנו. אבל טוב לחיות בעד ארצנו. " לקראת יום הזיכרון תשס"ח יזמה שני, חברתו של מרום, באמצעות "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל", טקס הנצחה ייחודי שבו לקחו חלק מי שהיו חברותיהם ובנות זוגם של החללים בסמוך לנפילתם, שלא הוכרו כאלמנות. הטקס התקיים באתר ההנצחה ליוצאי קהילת זגלמביה שבאזור מודיעין. שירו של גיורא "תמונת פספורט" מתאר את אהבתם האבודה של מרום ושני: "נִדְחֲקוּ שְׁנֵיהֶם לְתוֹךְ קֻבַּת צִלּוּם אוֹטוֹמָטִי / בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית בְּתֵּל אָבִיב // בָּרְחוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר בַּכְּפָר אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה // הִיא בַּת שֵׁש עֶשְׂרֶה (כְּמוֹ בַּשִּׁירִים) / הוּא לִפְנֵי צָבָא (כְּמוֹ בַּבָּלָדוֹת) // הִנִּיחָה רֹאשָהּ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל הַנַּעַר הַיָּפֶה מִכֻּלָּם, / חִיֵּךְ נִכְחוֹ, נָבוֹךְ מֵאֹשֶׁר // חָשְׁבוּ שֶׁהִצְלִיחוּ לְסַדֵּר אֶת הָעוֹלָם. // אֲנִי מַבִּיט בַּצִּלּוּם הַמֻּגְדָּל וְצוֹעֵק: / בְּרַח! / אֲבָל הוּא לִפְנֵי צָבָא // כְּמוֹ בַּבָּלָדוֹת." בית הספר התיכון בבאר טוביה הנציח את מרום בנטיעת חורשת עצים על שמו. רפי צבר, חברו של מרום, הקדיש לזכרו את השיר "החיוך שלך" שכתב אחיו, רועי צבר, לזכר איתי שטיינברג שנפל במלחמת לבנון השנייה: "פניך מחייכות אליי מתוך העיתון / אתה ממיס במבטך כל כאב, כל יגון / כולך קורן שמחה וששון / ומסביבך אותיות שמספרות על אסון // החיוך שלך לא נותן לי לישון / … // קיטוב מוזר של מצבי רוח / ליבי אומר להיעצב, פניך לשמוח / החיוך שלך נותן בי כוח / אבל מבפנים אני רוצה רק לצרוח // החיוך שלך לא נותן לי מנוח…" ביצועו לשיר מופיע באתר האינטרנט "יוטיוב ":http://www.youtube.com/watch?v=4QyFvdspJcc. שירו של גיורא "תפילה": "מִי יִתֵּן / וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן / מְבֻלְבָּל. / אִם אָז אֶשְׁאַל: / לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר? / אַל תֹּאמְרוּ: / אֲבָל, הוּא נָפַל / לִפְנֵי הֲמוֹן זְמַן. / אִמְרוּ: / הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל / וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר."