בן בלה ונורי. נולד ביום כ"ז בניסן תשל"א (21.4.1971), בברוקלין שבניו יורק. אח לדליה. בהיותו בן שלוש עלתה המשפחה לישראל ובנתה ביתה בקיראון. שלוש שנים לאחר מכן נולדה אחותו הצעירה, ציפי. אבי למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "שילה", בחטיבת הביניים "מכינת בני עקיבא" בגבעת שמואל ובבית-הספר התיכון "הרא"ה" ברמת גן. נער גבוה, תמיר וחייכן, נמרץ וכולו שובבות. אבי היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" – בילדותו כחניך ובנעוריו כמדריך. בגיל חמש-עשרה התנדב אבי ל"מגן דוד אדום" בקיראון, שם היה חבר בוועד המתנדבים, עבר קורס מדריכי עזרה ראשונה וגידל דור מתנדבים חדש. על פעילותו זו קיבל את "אות המתנדב" ממועצת קרית אונו. נוסף על כך, עבר אבי קורס צלילה וקורס רחיפת מצנחים והרב?ה לטייל ברחבי הארץ. אבי היה בחור נחוש, העומד על דעותיו, ובו בזמן היה רגיש, חושב ומתלבט. אהב "להיכנס" לוויכוחים אינסופיים, אולם ברגע שנראה לו שיש חשש לפגוע בצד השני, מיד פתר את המצב בחיוך האופייני לו. אבי שילב באופיו יושר, כנות וצניעות עם הומור, שמחת חיים וצחוק בריא. היה קשור מאוד למשפחתו הרחבה. העניק אהבה רבה לכולם ורכש כבוד רב לסבתו. הוא חיבב בעלי-חיים ובעיקר כלבים. תמיד הלך בדרכו המיוחדת ועשה הכל בהתלהבות גדולה, באמונה במעשיו ובצדקת דרכו. "כל מה שעשה עשה מתוך אושר ושמחה וכמובן, באמצעות ההומור המיוחד שלו. שמחת חיים כמו שהיתה לאבי לא מצויה בידי כל אחד. תמיד ייזכר בפוזה של סיפור, בדיחה או עקיצה אופיינית, שכה אפיינו אותו". הרב, שהיה מורו ומחנכו, מספר: "כבר בימים הראשונים שלימדתי את אבי, מצאתי בו סגולות מיוחדות. הוא ניחן באצילות נפש. בתחומים אשר התעניין הראה רצינות, בגרות נפשית וחשיבה מעמיקה. הוא ירד לפרטים ורצה להבין את הדברים בצורה נכונה, מדויקת ואמיתית – הן בתחום המחשבה היהודית, ההלכה והן בתחומים כלליים-אוניברסליים. בכל אירוע חברתי היה אבי משתלב ותורם ממרצו ומכשרונו בנגינה ובשאר התחומים, על מנת שהאירוע יצליח על הצד הטוב ביותר". בתום לימודיו בבית-הספר, ביקש אבי לדחות את שירותו הצבאי בשנה אחת. היה חשוב לו, לפני גיוסו, להעשיר את השכלתו התורנית, שבעזרתה יוכל להתעמק בשאלות של פילוסופיה ויהדות ולהבין את השילוב בין התורה לתקומת מדינת ישראל. בקשתו אושרה, והוא התקבל ללימודים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. בתקופת לימודיו התעניין אבי בעיקר בנושא האמונה, וביקש להבין הכל ביסודיות ובעומק. בשלהי חודש יולי 1990, גויס אבי לשירות חובה בצה"ל ולבקשתו, הוצב בחיל ההנדסה. בתום הטירונות נשלח להמשך מסלולו הקרבי בקורס מש"קים. אבי יצא לקורס קצינים, שבסיומו התנדב ליחידת סילוק פצצות. במהלך שירותו נפצע אבי בפרק ידו ואצבעותיו נפגעו. הוא התגלה בכוח רצונו העז – לא חשף את כאביו, התעקש לבצע את כל המטלות בכוחות עצמו, אימן את ידו הפגועה בעקשנות, תוך כאבים – ולאחר חודש חזר לפעילות בצבא. לאחר השתלמות מיוחדת, הוסמך כמפקד צוות ולאחר תקופה הועלה לדרגת סגן. אבי הכיר את תפקידו המיוחד והמסוכן ותמיד כיבד את אלה שהיו טובים ממנו. למרות סדר היום העמוס, מצא זמן לקריאה ולעיון בנושאים שאהב, היסטוריה ופילוסופיה ובמקביל, מותחנים וספרי מדע בדיוני. בחופשותיו נפגש עם חברו, תלמיד ישיבה ובשבת, לפני מנחה, עסקו יחד בלימוד ובעיון. בשנת 1993 סיים אבי את שירותו הסדיר והצטרף לשורות צבא הקבע. ביום ג' באלול תשנ"ג (19.8.1993), נפצע אבי אנושות באיזור הכפר אל-פארש בדרום לבנון. לאחר ששבעה חיילים מחטיבת גולני נהרגו ממטען חבלה, יצא אבי, כמפקד צוות, לסריקות אחר מטעני חבלה נוספים, ונפגע. אבי הובהל לבית החולים רמב"ם, אך לאחר שעות מספר השיב נשמתו לבורא. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בסגולה, פתח תקווה. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. מפקדו נפרד ממנו באומרו: "בחרת במסלול של לוחם ומפקד ביחידה לסילוק פצצות. … ביצוע המשימה היה בעיניך ערך עליון. פעלת באמונה בכל המשימות החשובות, במסירות ובאצילות נפש. … התנדבת באומץ לב ומתוך נחישות וביצעת את משימתך המיוחדת, שמטרתה הצלת חיי אדם". חבריו ובני משפחתו הוציאו לאור ספר לזכרו. חברי הקהילה בבית הכנסת "צעירי ישראל" בקיראון, שם נהג להתפלל, תרמו לכתיבת ספר תורה לזכרו. מאז נפילתו מקיימים חבריו יום התרמת דם לזכרו.
