פישקוב, דב

דב, בן ינטה וישראל, נולד ביום ה' באדר א' תשי"ד (10.3.1954) בגרודנו שבברית-המועצות. כשהיה בן שש הצליחה משפחתו לעקור מרוסיה לפולין. משם עלתה ארצה באוקטובר 1960, והשתקעה בקרית-אונו. בארץ הפך דב לנער ישראלי בריא, מלא שמחת חיים ופקחות. הוא למד בבית-הספר על-שם יצחק בן-צבי בקרית אונו ושם התבלט מיד ביכולתו הרבה בלימודים ובשאיפתו להרבות דעת. הוא נהג "לבלוע" ספרים בתחומים שונים, בפרט בהיסטוריה, בפילוסופיה ובמדעי המדינה, והפך להיות ה"פילוסוף" של הכיתה. דב גדל והתפתח והפך עלם גבה קומה ויפה תואר, חייכן וחביב, ופעיל מאוד בחיי הספורט של בית-הספר. הוא השתתף בכל הצעדות והיה חובב שחייה מושבע. כעבור זמן, כאשר שירת בצה"ל השתתף בצליחת הכנרת כשחיין נבחרת חיל השריון. הוא היה פעיל גם בארגון "נוער לנוער" וחבר הפרלמנט לנוער, ערך את מוסף הנוער של העיתון המקומי של קרית-אונו ואת עיתון בית הספר. היה לו סגנון כתיבה מיוחד וכישרון רב בעריכה, ויודעי דבר הועידו לו עתיד מזהיר כאיש ספר. הוא ניחן בעמקות מחשבה ויכולת לרדת לעומקם של דברים ושל תחושות. בבית-הספר השתתף בחוג הדרמטי ונהג לכתוב דברי שירה בסתר. אחיו הבכור של דב'לה, גרשון, היה איש חיל השריון ובמלחמת ששת הימים נפצע קשה. אך עובדה זו לא הרתיעה את דב'לה מהשאיפה לשרת בחיל השריון. הוא היה ישר וכן ביחסיו עם המשפחה ועם חבריו, בן מסור ואוהב ואח נאמן, עלם חמודות וגאוות מוריו. דב גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1972 והוצב לחיל השריון. אחרי שסיים את האימון הבסיסי עבר קורס למקצועות הטנק והוסמך כנהג. חצי שנה אחר-כך נשלח להשתלם בקורס מפקדי טנקים. הקורסים שעבר והשירות בצה"ל לא היו קלים לגבי הנער הרגיש, אולם הוא מעולם לא התלונן ולא קבל על הקשיים, על השעות הארוכות והמאמץ הפיזי הרב. בבית נהג להתלוצץ על השירות שאהב למרות הקשיים. חבריו ליחידה אהבו אותו מאוד ואחד מהם הגדיר אותו: "פשוט בחור פנטסטי, במלוא מובן המילה". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה דב'לה מוצב עם יחידתו באזור תעלת סואץ ונמנה עם הצוותים שיצאו בטנקים להדוף את חיילי האויב שצלחו את התעלה. למחרת, ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפגע הטנק שלו והוא קפץ יחד עם צוותו החוצה. כדור אויב פגע בו והרגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, אח ואחות, לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. עשרה ימים לפני נפילתו כתב דב'לה: "נדמה לו שבאחרונה אבדה לי צלילות דעתי, שהרי אדם שרואה במוות אושר, הוא בודאי לא שפוי בדעתו, לפחות היה נחשב כזה בעולמי הקודם. אף חברתי לי תפילה… הוי מוות עזוז וגיבור, הושט לי את זרועך, וקחני תחת בית שחייך – הוי מוות… חושש אני שעומדים הם להעמידנו בניסיון חדש, שומע אני באפלה הרותחת מין בליל קולות שמיום ליום מתבהר והולך…". במכתבו למשפחה האבלה כתב עליו מפקדו: "בנכם… נפל במערכה על קיום מולדתו בעת מילוי תפקידו, ליד קו המים בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, בשבעה באוקטובר 1973. בנכם שירת ביחידת שריון כתותחן בטנק של פלוגה, שיצאה להדוף את האויב שקם להשמידנו. אך נכנסה הפלוגה ללחימה, נפגע מפקד הטנק, הצוות המשיך להילחם תוך גילוי אומץ-לב, עד שהאויב הכריעו. בשמי ובשם כל חיילי היחידה הנני מביע את צערי העמוק והננו משתתפים באבלכם". המשפחה נטעה חורש ביערות הקרן הקיימת על-שם דב'לה.