פישל, שמעון

בן פייגה וקלמן, נולד ביום כ"ט בסיוון תר"ף (15.6.1920) בעיירה וירוה, צ'כוסלובקיה. סיים בית-ספר יסודי בעירו ואחר-כך למד את מקצוע האפייה ואף התמחה בו. בשנת 1942 העבירו הנאצים את כל משפחתו למחנה-ההשמדה אושוויץ ורק אותו שלחו לעבודת-כפיה במחנה-הריכוז נובקי. עם התקרב הצבא האדום לגבול צ'כוסלובקיה בשנת 1944, הועבר גם הוא לאושוויץ, אך לא נשאר שם זמן רב, כי הצבא הרוסי הגיע גם למחנה-השמדה זה והגרמנים החלו לפנותו ולקחת איתם את העצורים בו. תוך כדי מסע-הפינוי נפל שמעון אין אונים והגרמנים, שחשבוהו כמת, השאירוהו בדרך. כששבה אליו רוחו התחיל לנדוד בדרכים ובמשך שבועים נזון מעשבי-בר ומכל הבא ליד, וכך הגיע סוף-סוף לעיירת- הולדתו. מאז שאף לעלות לארץ-ישראל, כי לפי ההכרה שחדרה ללבו בתקופת ישיבתו במחנה-ההשמדה – רק בארץ-ישראל תיתכן תקומת עם ישראל. בשנת 1946 יצא לארץ באוניית-המעפילים "לה-ספציה". עד מהרה התערה בחיי הארץ, עבד במקצועו כאופה וכילכל את עצמו בכבוד. בפרוץ מלחמת-העצמאות נמצא בירושלים והתנדב מיד לשורות המגינים. היה בין מלווי השיירות העולות להר-הצופים. הדרך להר-הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של 13.4.1948 יצאה שיירה להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי, נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר-הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחר-הצהריים הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות-ערב התערבו הבריטים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. בעת שנתקלה השיירה במחסום היה הוא הראשון שהחליט לצאת ממכוניתו, לסלקו ולפנות שוב את הדרך – אך כדור פגע בו והוא נפל חלל, ביום ב' בניסן תש"ח (13.4.1948). הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בסנהדריה בירושלים.