פישביין, ארתור

בן טטיאנה ולב. נולד ביום כ"ח בתמוז תשל"ד (18.7.1974) בסברדלובסק, רוסיה. ארתור הלך לגן ילדים רגיל, אך התקבל לבית-ספר מיוחד בו לימדו את השפה האנגלית. הוא המשיך את מסלול לימודיו בקולג' לרפואה, שבסיומו קיבל תעודה המאשרת לו לעבוד כאח מוסמך בבית חולים. באוגוסט 1992 עלה ארתור עם משפחתו ארצה. המשפחה נקלטה בקיבוץ עמיעד, במסגרת הפרויקט "בית ראשון במולדת". ארתור למד עברית, השתלב בעבודה בקיבוץ וספג את אורח החיים הקיבוצי והישראלי. יותר מכל, חיכה ארתור לרגע שבו יוכל לתת מעצמו, לתרום לחברה בה הוא חי, והרגע הזה היה יום גיוסו לצה"ל. בסוף מרס 1994 התגייס ארתור לצה"ל ושובץ בחטיבת גבעתי ומאז הצבע הסגול הפך לסמן בולט בחייו. בינואר 1995 סיים קורס חובשים, וחזר ליחידתו כחובש קרבי. חבריו קראו לו "דוקטור" ו"אבא" משום שכולם ידעו שאפשר לסמוך על ארתור שבכל בעיה רפואית או אישית יתן תמיד את התשובה הנכונה בהומור, מקצועיות ושמחת חיים שכה איפיינה אותו. ארתור היה טיפוס רב-גוני. הוא אהב ספורט וכבר בגיל צעיר התאמן בענפי ספורט אחדים, אבל גילה משיכה מיוחדת לקרב מגע. גם על נגינה לא ויתר, וסיים בהצטיינות בית-ספר למוסיקה. אבל יותר מכול, אהב ארתור לטייל – לטיול הראשון יצא בהיותו בן שבועיים ולטיול האחרון כעבור עשרים ושתיים שנה. ביום ד' באב תשנ"ו (20.7.1996) יצאו ארתור וחברתו לטיול במפל הזוויתן שבגולן. נערים שטיילו באיזור החליקו על הסלעים, אחת מן האבנים שהידרדרו פגעה בו. סמל ארתור הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית העלמין בחצור הגלילית. השאיר אחריו הורים ואחות – אלינור. במכתב למשפחה כתב מפקד היחידה: "את ארתור למדנו להכיר רק בתקופה האחרונה. בחור חכם, בעל חוש הומור מיוחד, חברותי וחובש מקצועי." ומפקדו, ד"ר אלון שדה, סיפר: "ארתור היה בחור מבריק ואחראי. …למרות שהיה גאה כל כך במקום שממנו בא, עשה הכול , וגם הצליח, כדי להיות 'צבר' אמיתי." הוריו הנציחו את זכרו בבניית מצפור, שהוקם מעל המקום בו אירע האסון, ועל גבי לוח גרניט במצפור נכתבו המילים: "אלפי פרחים ישובו, יפרחו/ עם אביב בזוהר נהרה /. לפרח האחד אשר נקטף / לו אין תמורה…"