פיקרש, טוביה-דוב

בן ישראל ונחמה. נולד ביום ז' בכסלו תש"ז (30.11.1946) בפרדס-חנה. אביו היה מטובי בחורי ה"ישיבה" של גור אשר בירושלים, שהשתלם בעבודה השחיטה ועבר לפרדס-חנה על-פי בקשת הרב קוק כדי "להיות יחד עם החלוצים הבונים את המושבה החדשה". אמו, ילידת טבריה, עודדה את בעלה, החסיד הירושלמי, להתחיל את חייהם מחדש. מובן שמושבה זו, שמקומה היה חדש ובלתי-מוכר להם, היתה מוקפת שבטי ערבים עוינים והיתה נעדרת הסביבה הדתית החרדית אשר לה היו מורגלים גם האב וגם האם. היו למשפחה קשיי-פרנסה ולכן נאלץ האב לעסוק במקצועות שונים: הוא הביא את הדואר ואת העיתונים מחדרה יום יום (מרחק של עשרה קילומטרים אשר עשה ברגל); אחרי הצהרים היה מחלק את המכתבים – ותוך כדי כך היה עוסק במלאכת-הקודש שלו. אמו ניהלה את המחלבה המקומית, כי היא הביאה מבית-אביה את מקצוע תעשיית הגבינות. אך תמיד נמצא להם הזמן לחנך את ילדיהם הקטנים כראוי. ייתכן שאווירה זאת הטביעה את חותמה על הלכי-רוחו, מחשבתו וארחותיו של טוביה. מתחת לחיספוס החיצוני שלו הסתתרו טוב-לבו ועדינות-נפשו. הוא רצה לעבוד וידע לבצע את העבודה שהוטלה עליו. מקשיי-יומיום התעלם והיה אופטימי ברוחו – לא רק כדי לעודד את עצמו כי אם גם אחרים. בילדותו למד בבית-הספר היסודי הדתי שבמושבה. אהבת האדם באשר הוא אדם, עבודת השם באמונה ובתום לב, החתירה בכל מאודו לקראת עתיד בוטח – תכונות כאלה וכאלה היו ניכרות בו במעשיו בחיי-יומיום – גם בימי תקופת הילדות ועוד יותר בתקופת הבגרות. טוביה לא סיים את בית-הספר היסודי בפרדס-חנה, כי הרב המקומי המליץ על הפניית כמה תלמידים – והוא בתוכם – אל המכינה שליד ישיבת פוניבז' אשר בבני-ברק. למעשה התחילה אז תקופת הלימוד שלו ב"ישיבות" והן השפיעו כל כך על מהלך מחשבותיו. בבואו ל"ישיבה" התבלט ברצונו העז להיות טוב, בשקידתו הרבה, בהתחברויותיו והתחבבותו על החבורה, ביושר לבו ובכנותו עם עצמו ועם אחרים. את תלמודו רכש לא מתוך קלות יתירה כי אם מתוך שקידה מופלאה – ולא אחת עוררה השקידה הזאת גם את מוריו וגם את חבריו. הוא למד תוך התרוממות-רוח. אולם טוביה ידע בהיותו נער כי יש לו מטרה אחת ויחידה בחייו והוא רכישת-מקצוע, אבל שוב ללא קיפוח לימודי-התורה על-ידי כך. לכן נראתה לו אז כטבעית ההצעה ללמוד ב"ישיבה" בשם "תורה ומלאכה" בכפר-אברהם. ב"ישיבה" זו שוב בלט בשקידתו העקשנית ובכוחו הרב לעבוד – ולעבוד קשה. תוך-כדי-לימודיו ב"ישיבה, היה עובד בחצרותיהם של מתיישבי כפר-אברהם הסמוך ובשכרו היה משחרר את הוריו מתמיכה בו. אחרי שסיים את לימודיו שם וקיבל תעודת-בגרות מתאימה, המשיך במאמציו לרכוש עוד ועוד ידע בתלמוד. אז פנה ל"ישיבה" הגבוהה בשם "מרכז הרב" בירושלים ותיכנן ללמוד בה רק שנה אחת. גם כאן ליווהו אותם כוחות נפשיים נפלאים שהיו טמונים בו – ובמשך זמן קצר יצא שמו לתהילה ונישא בפי כל. הכל הכירו אותו כשקדן, כאיש-חסד וכצדיק. מאושר היה על שהייתו ב"ישיבה" ואת האושר הביע פעם בהבעת פנים באחת השיחות שלו באמרו: "כמה טובים ויפים הם החיים בישיבה – חיי-רוח מבוקר עד ערב, לימוד תורה וקיום מצוות, הבאים כפועל-יוצא של מחשבה וידע. הרי זה ממש גן-עדן בעולם הזה. אבל בקרוב עלי להפסיק את לימודי ולמלא את שירותי בצבא. אך רק הפסקה תהא זאת, כי בדעתי לשוב ל'ישיבה'". בתקופת-שירותו ראו בטוביה, בחור ה"ישיבה", כנות ותמימות, נאמנות ללא דופי וקיום מצווה נוספת בכוונה ובמחשבה תחילה – הלא הוא קיום המצוות של אהבת ארץ-ישראל והגנת העם במלחמתו על קיומו. לכשישתחרר משירותו הסדיר, נתכוון לחזור ללימוד ב"ישיבה", עד "שארגיש את עצמי בשל לחתונה ולפרנסה", כך אמר. ברור היה לו כי בפרדס-חנה יקים את ביתו. אבל לאחר שאביו נפטר הוא ראה את עצמו כממלא מקומו בבית. בני-המשפחה ראו וגם הרגישו שהנער בגר, היה לאיש רציני והתקדם לקראת יעודו – לבנות את ביתו-שלו בקרבת בית-הוריו. מתוך מחשבה זו טיפח ביד אמונה את חצרו ושיפץ את ביתו והיה מרמז שהוא רואה בבית זה דווקא את בית-המקדש, שכן, כפי שהיה נוהג לאמר, "הוא נבנה מדמעות של אבא ואמא ומעמלם". במסגרת שירותו הסדיר בצה"ל, לאחר שגויס באוגוסט 1966 ליחידה המובחרת, הוכיח את חינוכו לתורה, ליהדות וללאום. הוא הירבה לשוטט במשך השירות על פני הארץ כמבקש לפצות עצמו על שנות שבתו בבתי אולפנא וב"ישיבות". הוא עבר בחבלי-ארץ שונים והילך במשך ימים בנתיבי-לוחמים; שהה במעלה הרמה, בירושלים ובעמקו של סיני. ואת כל מה שראו עיניו הנציח בתצלומי הנופים אשר לקחו את לבו – וביכולת תוך כדי הסיור-הטיול. תוך כדי שירותו היה מנצל את חופשות הפסח לשם סיור בירושלים ובמירון. היה משוחח עם גדולי תורה, עם קציני צבא בכירים ויש שהיה מתעכב ליד חבורה של סבלים במושבה או עגלונים ומצא שפה משותפת אתם, כי בשיחותיו עם הבריות, שהגורל הציג להם, היה מתעלה וכמעט שראה בהן מעשי-צדקה. כך המשיך את שירותו במסירות ובנאמנות עד יום כ"ה בניסן תשכ"ט (13.4.1969), כאשר טוביה נפל בשעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בפרדס-חנה. משפחתו הוציאה חוברת לזכרו הנקראת "טוביה". חבריו ליחידה הצבאית ועמיתיו הרבים במושבה וב"ישיבות", תיארו את סגולותיו ומידותיו הטובות של טוביה בחוברת נוספת בשם "יזכר".